צילום: יובל חן
אבי אמר: "אני לא יכול לשאת מצב שבו אני מנצל עובדים"
משה קסטיאל, מבעלי בית העיצוב קסטיאל, מספר על מוסר העבודה שהנחיל לו אביו: "הוא המשיך לעבוד עד גיל 90"
"נולדתי בתל אביב לאפרים, שעלה מבולגריה בגיל 11, ולסטלה, בת למשפחת גבנים, שעלתה מסלוניקי בגיל שנתיים. לבית היה ניחוח ספרדי, ואני דובר לדינו ועד היום דומע ומשתפך לגמרי מול רומנסרות (שירה בספניולית). אבי החל לעבוד מיד כשעלה כשוליית רפד, והמשיך לעבוד עד גיל 90 - עשרה חודשים לפני מותו. על חייו בבולגריה סיפר: 'היה קור אימים, מרוב רעב הוצאתי קלח תירס מתוך פח זבל'. כשהחל לעבוד בתל אביב משפחתו התגוררה בפתח תקווה, והוא נאלץ לישון בחדרי מדרגות ולאכול תפוזים בדרכו לעבודה. על כך תמיד אמר: 'עד גיל 20 החיים היו אכזריים אליי - מגיל 20 זה השתנה'.
"אבי הקים את העסק לבניית רהיטים בזמן מלחמת העולם השנייה, בתקופה של צנע נוראי, כשלא היתה אפשרות לקבל חומרי גלם, אך עם הזמן בנה את שמו והכין רהיטים לורה ויצמן, לדוד בן־גוריון ולגולדה מאיר. הוא נקרא גם להכין רהיטים במהירות לכנסת הראשונה, וקיבל מכתב ששמור אצלי עד היום: 'תודה לאפרים קסטיאל על הרהיטים הנאים המוסיפים חן ונוי לכנסת ישראל הראשונה'. אמי היתה נחבאת אל הכלים, כינור ראשון מוסתר. היתה לה פסיכולוגיה שקטה של לדעת להפעיל את אבא, ובעיקר לתת לו קרקע שקטה לעשייה. היא הבינה אותי ואת אחי כל הזמן, תמכה וחיבקה.
"אחי ואני רצינו להיות קבלני בניין, אך אבי אמר: 'למה לכם להמציא צעדים ראשונים בתחום חדש כשיש לכם קרש קפיצה נפלא בתחום הריהוט?'. הוא לימד אותנו את ניהול העסק כשגזר עורות ובדים ליד שולחן העבודה שלו, ואמר: 'אם יש לכם שאלות תבואו לשאול'. כשאמי הבינה שאנחנו עושים טעויות היא ביקשה מאבי: 'תגיד להם', והוא ענה: 'לא, שילמדו לבד'.
"אבי הצטרף למפלגה הקומוניסטית בנעוריו, וגם כשהבין שהקומוניזם פשט את הרגל נשאר סוציאליסט ואמר: 'אני לא יכול לשאת מצב שבו אני מנצל עובדים'. מדי יום שישי הוא עמד וסידר את חבילות הכסף לכל העובדים במזומן, ומכיוון שבמהלך כל השבוע שמע את הבעיות של כולם ליד שולחן הגזירה, הוא היה מגניב עוד צרור קטן לאדם שהיתה לו בעיה עכשווית. כשאמרתי לאבי שאני לא בטוח שהמנהג נכון הוא אמר: 'אני מעדיף לתת מחמת הספק'.
"אמי העריצה את אבי. כשהיתה על ערש דווי היא המשיכה לדאוג לו ולא יכלה לשאת את הרעיון שהוא יישאר לבד: 'אני מפחדת שלא יסתדר. אביך יכול להכין ביצייה בקומקום וקפה במחבת'. מה שהפתיע אותי היה לשמוע מאבי אחרי מותה, לראשונה, שאהב אותה כל כך. למדתי המון מלקח הפרידה של הוריי. החצנת אהבה צריכה להיות בכרוניקה היומיומית ולא רק אחרי אירועים קשים. את זה אני מנסה ליישם עד היום".
10 תגובות לכתיבת תגובה