השדים של אמריקה

גבר זר וגדול מגיח משום מקום ומצמיד אותי בכוח לקיר. הוא עוטף את ראשי בשקית ניילון, ומבעד לה מתחיל ללקק לי את הפנים ולנשוך אותי במצח. אני הודפת אותו ומנסה לברוח, תוך כדי שאני מזכירה לעצמי שהמסע רק התחיל וששילמתי כסף כדי להיות פה.

זה קרה לפני כמה שבועות, בבניין משרדים סתמי בשכונת צ'לסי במנהטן, בלב אמריקה השבעה והמרוצה מעצמה. לצד כ־20 אמריקאים ואמריקאיות, רובם צעירי שמנת אופנתיים, עמדתי עם מספר סידורי על החזה באולם ריק ושקט כמעט לחלוטין - מלבד צרחות שבקעו מפעם לפעם מעבר לקיר. מדי כמה דקות ניגש שומר לבוש שחורים אל מי מאיתנו שהגיע תורו, והנחה אותו לעמוד בעיניים עצומות כשגבו אל דלת הזזה שחורה. ברגע לא צפוי נפתחה הדלת בפראות ומהפתח יצאה יד שחטפה את המועמד, מעלימה אותו אל תוך חשיכה מוחלטת.

"בלקאאוט הונטד האוס" (Blackout Haunted House), כך נקרא התענוג הזה, מופע קאלט שכל הכרטיסים אליו (50 דולר האחד) אזלו מראש, ושנושא בתואר "הבית רדוף הרוחות המפחיד ביותר בארצות הברית". הישג לא רע בהתחשב בכך שיש בארצות הברית כ־2,000 מוסדות כאלה - שרובם צצים ברחבי המדינה לתקופה קצרה סביב "ליל כל הקדושים" בנובמבר, ומגלגלים יחד כ־500 מיליון דולר בשנה, על פי נתוני "איגוד הבתים הרדופים".

לפני שמתחילים את המסע בבלקאאוט יש לחתום על כתב ויתור, שבו מביעים הסכמה, בין היתר, ל"ציות להוראות", "מגע גופני" ו"סיטואציות אלימות ומיניות". במהרה מתברר שמי שחיבר את הסעיפים האלה לא התבדח. בעלטה מוחלטת אני מגששת את דרכי מחדר לחדר, מובלת ונזרקת על ידי ידיים מסתוריות. "רדי על הברכיים!", צורח קול שבוקע בחשיכה. "אל תזוזי!", ידיים זרות מצמידות אותי לרצפה. באחד החדרים הראשונים אלומת אור חושפת בחור עירום שרוע בפינת החדר. אני מנסה לברוח משם בזריזות אבל הבחור העירום קם ורודף אחריי, תופס אותי ולוחש בקול מפחיד: "רקדי איתי, רקדי איתי". רק אחרי ריקוד סלואו צמוד הוא מניח לי להמשיך במסע. מפה והלאה הבוטות המינית ותחושת הקבס רק הולכים ומתגברים. אם אתם אוכלים תוך כדי קריאת הכתבה - כדאי שתפסיקו עכשיו. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו", אומרת בחורה בלונדינית ואוחזת בידי. היא מתכופפת לכריעה ומעמידה פני מחרבנת אל תוך קערת עץ גדולה, ידי בתוך ידה. "געי בזה!", היא פוקדת ודוחפת את ידיי אל ערימה של חרא מדומה אך ריאליסטי מאוד. "אני רוצה שתריחי את זה!", היא צועקת, מכופפת את ידיי אל עבר אפי. הריח נורא. אבל זו רק ההתחלה. לאורך כל הדרך מגיחים מהאפילה עוד ועוד אנשים שונים ומשונים, אוחזים בי בכוח, נוגעים בי, מכריחים אותי לשבת, לצרוח, סוגרים אותי בתוך ארון צר, קושרים אותי לקיר, עוגבים עליי, נושפים באוזניי, משפריצים עליי נוזלים דביקים, מעמידים פנים שהם עומדים לאנוס אותי. כך נמשכת לה החוויה כחצי שעה. כמו בטקס חניכה של אחוות קולג' יוקרתית שמעולם לא תכננתם להתקבל אליה או כמו אסירים בכלא אבו גרייב שלא מבינים מהו בדיוק הסוד הצבאי שמנסים להוציא מהם. העובדה ששילמתי והגעתי לכאן מרצוני הצליחה איכשהו לרכך את גודל הזוועה - אבל רק במעט.

מרכבות הרים לאונס ועינויים

תיאטראות בתים רדופים החלו לצוץ בארצות הברית בשנות החמישים כאקט חובבני של אנשים שפשוט השקיעו קצת יותר מדי בקישוט הבתים שלהם לליל כל הקדושים. עם הזמן החלו המארחים להתמקצע ולגבות תשלום על התענוג, ובשנות התשעים העסק תפס תאוצה, והמחיר הממוצע לכרטיס כניסה עלה מ־5 ל־15 דולר. רובם המכריע של הבתים הרדופים מספקים חוויה מצמררת קלות באווירת "לכל המשפחה", שמתמקדת בפעלולי הפחדה קלאסיים: שלדים, רוחות רפאים, קורי עכביש אימתניים והרבה קריאות "בווו". רק בשנים האחרונות החלו לצוץ בתים שמותחים את הגבולות עבור אמריקאים שמפלצות ודלועים כבר לא עושים להם את זה. כך נולדו, למשל, "הקן" באריזונה, הכולל מסדרונות מתמוטטים ותמונות של בני המשפחה שלכם כזומבים משפריצי דם, ו"קילרז" בניו יורק - בית רדוף ברוחותיהם של רוצחים סדרתיים מפורסמים, כמו הזודיאק וטד בנדי, שתוקפים ומענים את המבקרים בהם. במאי סרטי האימה אלי רות' השקיע 10 מיליון דולר ב"גורטוריום" - בית אימה מלא אפקטים ואיברים קטועים, שנפתח השנה בלאס וגאס ומבוסס על סרטיו "קדחת בקתה" ו"הוסטל".

מליל כל הקדושים דרך רכבות הרים, סרטי אימה, זומבים וערפדים, קשה להתעלם מכך שלאמריקה יש איזה רומן לא נגמר עם תעשייה של פחד כבידור, אבל החוויה שעברתי בבלקאאוט מעוררת מיד את השאלה מה לעזאזל גורם לאנשים (ולא רק לעיתונאיות שנשלחו למקום על ידי עורכיהן הסדיסטיים) שפויים בדעתם (נניח) להשקיע את מיטב כספם בבילוי מסוג זה. מה מביא אנשים להפוך את בלקאאוט להצלחה מסחרית מסחררת, להמליץ לחבריהם על התענוג, לחזור למקום פעם אחר פעם, לפעמים כמה פעמים באותה עונה? הרי קהל היעד של הבתים הרדופים הוא לא בדיוק מזוכיסטים מדופלמים אלא כל־אמריקאים מן השורה, כאלה שאם לא היו פה ודאי היו צופים במשחק פוטבול או מורידים כמה בירות עם חברים וממהרים ללכת לישון כי מחר יש עוד יום במשרד. האם זוהי ריאקציה של אנשים שכל חייהם רופדו בבתים מצועצעים מאחורי גדרות עץ לבנות, חיוכים ושיחות מנומסות? אנשים שחייהם מוגנים עד כדי חוסר משמעות, עד כדי כך שהם מוכנים לקנות לעצמם מנה כואבת של מציאות באותו שטר של 50 דולר שמחר יקנה להם מכנסי חאקי בגאפ או כיסוי חדש לאייפון? ייתכן.

"רצינו ליצור תגובת פחד אמיתית", מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט" ג'וש רנדל (34), אחד משני המוחות מאחורי "בלקאאוט הונטד האוס". "הרי מפלצות וערפדים לא באמת קיימים. רצינו ליצור משהו שאנשים יוכלו באמת לפחד ממנו".

טעמה של טראומה

על הקשר בין מה שקורה ב"בלקאאוט" לבין הרגש שמכונה פחד אפשר כנראה להתווכח, אבל תחושות הגועל, ההשפלה והמצוקה שמעורר הביקור הן בהחלט אמיתיות מאוד. הטעם שנשאר אחרי החוויה הוא כטעמה של טראומה, ולא הקתרזיס המשחרר שמייצרת, למשל, נסיעה ברכבת הרים. או כפי שניסח זאת מאמר במגזין האינטרנטי XOJANE: "ממתי אונס ועינוי הפכו לבילוי?".

"רובנו חיים חיים רגילים עם מעט רגעים אינטנסיביים, ואימה מספקת את הריגוש שחסר לנו", ניסה להסביר את התופעה סטיוארט פישוף (Fischoff), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, במאמר שפרסם ב"וול סטריט ג'ורנל" בעניין הבתים הרדופים. אבל בשבוע שבו צעיר ירה בלי הבחנה בעשרות ילדים ומורים בבית ספר יסודי בעיירה שקטה בקונטיקט, ומילא את לבו של כל הורה אמריקאי באימה וחרדה לשלום ילדיו, קצת קשה להסתפק בהסבר הזה. ומכל מקום, בבלקאאוט ניכר שהמוקד איננו אימה דווקא, אלא יותר עינוי והשפלה. מדוע אנשים רוצים להשפיל את עצמם?

ארצות הברית, כמו ישראל, מצויה במלחמה בלתי פוסקת, ולא חסרים לה מוקדי עינויים אמיתיים. אלא שבניגוד לישראל, המלחמות של אמריקה מתנהלות רחוק מהעין ורחוק מהלב. מה בדיוק קורה באפגניסטן? כמה חיילים ואזרחים נהרגו בעיראק? מה עושים לאסירים בגוונטנמו ביי? אלו לא בדיוק שאלות שמנהלות את סדר היום כאן. אלו שחיים במה שמכונה בישראל "הבועה התל־אביבית" הם קצינים מצטיינים לעומת האסקפיסטים של הדוד סם. פה אפשר בקלות להעביר חיים שלמים בלי לראות מדים מקרוב, ולנהל חיים שבהם הדבר הקרוב ביותר לצבא הוא ג'יפ ההאמר של אמא. ובל נשכח שהפעילות החביבה על האמריקאים ביום הזיכרון לחללי מערכותיהם היא שופינג. אולי מקומות כמו בלקאאוט הם הדרך של האמריקאים להתחבר למציאות הכואבת שלרוב מגיעה אליהם רק באמצעות מסכים שטוחים ומעצימים. הם רוצים להרגיש את זה על בשרם, גם אם לרגע, גם אם במסווה של סחורה, של בידור לשעות הפנאי.