גברים בעבודה: האזרח הוא עירום

אז החלטנו לעשות קרחת. כולם. זה היה כמה ימים לפני סיום כיתה ח'. הפייסבוק אז היה (לא להאמין) אשכרה לדבר זה עם זה, וכך סיכמנו בינינו, הזכרים מבין בוגרי מחזור ל"ח, שביום האחרון ללימודים נפגין אחדות גברית של בני 14 ונגיע לבית הספר קירחים מכאן ומכאן. אמיצים שכמונו. זה היה מאוד מזמן, בשנת 1977 ליתר דיוק, וזה היה השיעור הראשון בחיי בנושא התאגדויות, מחאות עממיות וועדי פעולה.

החזית העממית שיצאה לדרך בקול תרועה רמה החלה להיסדק ולהתפורר אל מול דלת המספרה, ובבוא יום הפקודה נותרו רק שניים שהלכו עד הסוף. האחד היה ש', האנרכיסט של השכבה, שהיה ברור לכולם שלא ייסוג מהתוכנית המקורית, והשני, ובכן, השני הרגיש אידיוט מושלם באותו יום, ושמו מתנוסס מעל הטור הזה. מאז אותו יום אני דואג לשני דברים: לטפח רעמת שיער לתפארת, ולהתרחק ככל האפשר ממפגני אחדות מהפכניים, שאינם מאורגנים עד הפסיק האחרון.

אלא שהאירוע שיתקיים בסן פרנסיסקו בעוד כמה ימים ערער במידת מה את עקרונותיי. כי בניגוד לבוגדים בקרב בני המחזור שלי, אצל האמריקאים אין חוכמות. אם כולם, אז כולם. וכך תוכלו לראות ביום ראשון, 13 בחודש זה, אלפי אנשים צועדים ברחובות העיר כשהם לבושים מהחגורה ומעלה (למעט כיסוי מינימלי באזורים מתחייבים). No Pants Subway Ride קוראים שם למפגן העקרונות הזה, והשנה הוא נערך בסן פרנסיסקו בפעם ה־12. למותר לציין שכמו כל תחביב מיותר לחלוטין, גם במקרה זה צצו ברחבי היבשת ימים שבהם אנשים מחליטים יחד ללכת לעבודה ללא מכנסיים, ובשנה שעברה נסעו ברכבת התחתית בניו יורק יותר מ־4,000 טיפוסים כאלה. מה הם רוצים? בשביל מה זה טוב? לאיש אין מושג, אבל המוני פסיכולוגים ופסיכיאטרים בארה"ב זקוקים גם הם לפרנסה בימים אלה של משבר כלכלי.

שישה ימים מאוחר יותר, ב־19 בחודש, ינדוד צפונה, לעיירה Conconully במדינת וושינגטון, זן אחר של חובבי אתגרים כדי להחליק על הקרח. ביג דיל. כן, בהחלט ביג דיל. כי אין מדובר בהחלקה על משטח ייעודי בחליפת מחליקים נוצצת ומגוהצת. בעיירה הזאת, שכל אוכלוסייתה פחות מ־200 נפש, החליטו לבצע כמה התאמות ושינויים קטנים בענף ההחלקה.

זירת ההחלקה הוחלפה ברחוב הראשי מצופה הקרח, המחליקיים הוחלפו במגלשי סקי ארוכים, והמשתתפים בתחרות עושים זאת כשהם כלואים בתוך מבנים מאולתרים, שנבנו למטרה זו ושודכו בעל כורחם למגלשי הסקי הנ"ל. מה שמתקבל, בעצם, אלה צריפונים וסתם ארגזי ענק, שבתוכם יושב איש אחד שיודע שבסוף הוא יתרסק. הוא רק אינו יודע מתי זה יקרה ואיפה בדיוק. התחרות, ששמה Conconully Outhouse Race, מחולקת למקצים, ובכל אחד מהם ישתתפו שני צוותים, המתחרים ביניהם מי יגיע לסוף הרחוב בזמן הקצר ביותר ובחתיכה אחת. הצוותים ישעטו במורד הרחוב כששניים מהם דוחפים את ידידם בר המזל שנבחר לשבת בבוטקה, כשהוא רועד מקור ומפחד ונושא תפילה שהכירורג התורן הוא לא מתמחה חסר ניסיון. חבריו, מצדם, כנראה יבקשו מבורא עולם שההתרסקות תהיה מפוארת ככל האפשר. אם כבר, אז כבר.