אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האם זכויות השידור בספורט הן בועה? צילום: רויטרס

האם זכויות השידור בספורט הן בועה?

צמיחת תעשיית הספורט לא מפסיקה למרות מיתון, אבטלה גבוהה וכלכלה מדשדשת. האם זה כי הצמיחה בעלויות של זכויות שידור אורגנית וחסינת מיתון או האם מדובר בעוד בועה שתתפוצץ בקרוב?

22.01.2013, 09:48 | אוריאל דסקל

האבטלה גבוהה, הצמיחה מגמגמת, הביטחון בכלכלה רחוק מלהיות איתן. מדינות ענק נמצאות בחובות ענק וצנע שוטף את העולם המערבי – ובקרוב גם את ישראל. ובינתיים בספורט (לא הישראלי) — המחירים של זכויות השידור צומחים כאילו אין מיתון או צפייה באתרים פיראטיים באינטרנט. זה מרגיש קצת כמו בועה.

רק בשנה האחרונה (2012) חתמה הפרמיירליג על הסכם זכויות חדש (בבריטניה בלבד) בשווי 3 מיליארד ליש"ט — עלייה של 71% מההסכם הקודם, וצפויה לרשום עלייה דומה גם בהכנסות מזכויות השידור מחוץ לבריטניה. ה־NFL תכניס 2 מיליארד דולר מהשנה שעברה בזכות הסכמי זכויות שידור הגבוהים ביותר מ־60% מההסכמים הקודמים. גם קבוצות פרטיות חותמות על הסכמי ענק: לוס אנג'לס דודג'רס מכרו את זכויות השידור שלהם לכבלים המקומיים עבור 6.1 מיליארד דולר ל־25 שנה. יוסטון אסטרוס מכרו את זכויות השידור שלהם ב־3.2 מיליארד דולר ל־20 שנה. לוס אנג'לס לייקרס, בוסטון סלטיקס, ניו יורק יאנקיז, הליגה ההולנדית בכדורגל, האולימפיאדה, היורוליג, ספורט המכללות, פורמולה 1 — כולם ועוד חתמו על הסכמי זכויות שידור בשווי מיליארדים — צמיחה דו־ספרתית. אפילו קבוצות כושלות כגון סקרמנטו קינגס חתמו על הסכם השווה 40% יותר מאשר הם עצמם ציפו לקבל.

קראו עוד בכלכליסט

פר ההרבעה האולטימטיבי

קאם ניוטון מול המצלמה. ערוצי הברודקאסט ימשיכו לגייס זכויות שידור אבל האם חברות הכבלים יכולות להרשות לעצמן אותן?, צילום: אם סי טי קאם ניוטון מול המצלמה. ערוצי הברודקאסט ימשיכו לגייס זכויות שידור אבל האם חברות הכבלים יכולות להרשות לעצמן אותן? | צילום: אם סי טי קאם ניוטון מול המצלמה. ערוצי הברודקאסט ימשיכו לגייס זכויות שידור אבל האם חברות הכבלים יכולות להרשות לעצמן אותן?, צילום: אם סי טי

 

הסיבות לכך רבות אבל כולן נובעות מכך שספורט הוא תוכן ייחודי שחייב להיות נצרך בזמן אמת, בניגוד לתכנים אחרים שבזכות טכנולוגיית האינטרנט והממירים הדיגיטליים יכולים להיות נצרכים בזמן החופשי של הצופה. בקיצור, ספורט מחייב אדם לשבת בשעה מסוימת מול ערוץ מסוים ובכך להיות "קהל שבוי" של מפרסמים. בנוסף, הרשתות החברתיות הופכות את הספורט — אולי יותר מתמיד — לאירוע הרבה יותר חברתי. מה שהופך אותו ליותר נצפה. על פי הסטטיסטיקות, אנשים צופים יותר באירועים חיים כי הם רוצים לדעת על מה כולם מדברים בפייסבוק ובטוויטר. 

ונתוני הצפייה של שנת 2012 שוב מוכיחים זאת. הפוטבול שבר את כל שיאי הצפייה בארה"ב גם במהלך 2012. מהרשימה השנתית של אירועי הספורט הנצפים ביותר חמשת שידורי הספורט הנצפים ביותר ב־2012 היו משחקי פוטבול, ו־34 מתוך 50 התוכניות הנצפות ביותר ב־2012 היו משחקי פוטבול, כאשר 16 השידורים הנותרים שנכנסו לרשימה הם שידורים מהמשחקים האולימפיים בלונדון.

במצב כלכלי שבו שום דבר לא בטוח, חברות הטלוויזיה בעולם יכולות להיות בטוחות שהספורט הוא פרימיום, אלוף המשקל הכבד שלהן, פר ההרבעה האולטימטיבי — היחיד שיצליח להושיב ישבנים על הכורסאות.

אז האם יכול להיות שכל הנתונים הללו דווקא מצביעים על כך שתעשיית זכויות השידור היא בועה? איגור גרינוולד מ"פורבס" טוען שכן. גרינוולד מצביע על כך שהכסף הגדול שמגיע מחברות הכבלים הוא אכן בעייתי. "הכסף שנכנס לכבלים ממכירת פרסומות הוא שולי ביחס לכסף שמוזרם פנימה ממכירת מנויים. אנחנו רואים שעלויות ערוצי הספורט צמחו ב־44% בין 2007 ל־2011 בזמן שהכלכלה האמיתית כמעט מתה".

האזרח הקטן משלם

 

לפי גרינוולד המחירים שדורשות הקבוצות מעלים את המחירים, שחברות הטלוויזיה דורשות מהמנויים. להם, כאמור, אין כסף.

זה עשוי להוביל לביטולים רבים של המנויים ובסופו של דבר למשבר בקרב חברות הכבלים. והמשבר לא יאפשר להן, ככל הנראה, לשלם את מה שהתחייבו אליו — מה שעשוי להשפיע על הקבוצות בצורה ניכרת וגם על הספורט. בקיצור, כל המערכת רעועה על פי התסריט שלו. ברגע שהבועה של הסכמי הזכויות של חברות הכבלים תתפוצץ, גם הבועה של זכויות השידור בארה"ב עשויה להתפוצץ.

גם בפרמיירליג, כוכבת זכויות השידור של הכדורגל העולמי, המחירים של ערוצי הפיי־פר־ויו הופכים את הכדורגל לעניין בורגני יותר ויותר. וכשהאוכלוסייה הבורגנית מזדקנת וקטנה מדי שנה — אז יש כאן סכנה גדולה לסכומים הגדולים שהקבוצות מרוויחות. על פי קבוצות אוהדים, "מחירי הכרטיסים גורמים לאובדן דור שלם של אנשים בני 18–30 שאינם יכולים להרשות לעצמם להגיע למשחקים". הכדורגל, יש לזכור, צמח לממדים שלו בעיקר בזכות בני 18–30 שהתחייבו למשחק. בינתיים, מיליוני אוהדי כדורגל בבריטניה בוחרים במודע לראות משחקים בסטרימים לא חוקיים באינטרנט (שתשעה מתוך עשרה מהם נסגרים במהלך משחק), אבל זו טכנולוגיה שמשתפרת מדי חודש, ובפרמיירליג חוששים ממש שהיא תשנה את פני המשחק כמו שהורדות המוזיקה שינו את פני תעשיית המוזיקה.

בסופו של דבר, נראה ששוב אנחנו עומדים מול מערכת קצת מעוותת. תעשיית הטלוויזיה מחפשת מושיע ורואה אותו בצורת הספורט. קבוצות הספורט מצדן צריכות יותר ויותר כסף כדי להתמודד בשוק אולטרה־תחרותי, אבל בשוק שבו הטלוויזיה והספורט פועלים יש פחות כסף. לאנשים יש פחות כסף וכיוון שספורט הוא לא לחם וגם לא עוגה, רבים מהם יוותרו עליו אם הוא יעלה להם יותר מדי.

זה יוביל לכך שיהיה פחות כסף – בעיקר לקבוצות שגם ככה חלשות כלכלית. וזה יוביל לקריסות של קבוצות, לדעיכה של התחרותיות בליגות ובסופו של דבר לירידה בערך של המוצר הטלוויזיוני. בינתיים הכל ספקולציות, אבל זה לא אומר שראשי הקבוצות, ראשי ערוצי הטלוויזיה וגם המפרסמים לא צריכים להיזהר מהפיכת הספורט למצרך יקר מדי.

שחקן נבחרת ברזיל עם מצלמת טלוויזיה. מי אשם בזה שאין כסף בזכויות שידור בישראל?, צילום: איי אף פי שחקן נבחרת ברזיל עם מצלמת טלוויזיה. מי אשם בזה שאין כסף בזכויות שידור בישראל? | צילום: איי אף פי שחקן נבחרת ברזיל עם מצלמת טלוויזיה. מי אשם בזה שאין כסף בזכויות שידור בישראל?, צילום: איי אף פי

בישראל אין בועה

 

ומילה על שוק זכויות השידור בישראל. בניגוד לכל העולם, שוק זכויות השידור בישראל לא צמח ואפילו צנח. בעיקר מפני שבעבר שילמו עליו (במיוחד על כדורגל) מחירי בועה שהכדורגל ניצל לא לטובת המשחק, אלא לטובת משכורות והשקעות לא חכמות. בנוסף, גופי הספורט בארץ מיושנים, מתקשים לחשוב מחוץ לקופסה, ועסקנים רבים מעדיפים את האינטרס שלהם או של מרכז הספורט שלהם על פני האינטרס הציבורי הרחב. אלו מגמות שלא ישתנו בקרוב. היי, אבל לפחות לא תהיה בועה שתתפוצץ.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות