אג'נדה כלכלית לאיטליה

כדי לצמצם את החוב הציבורי, הגבוה מ־120% לעומת התמ"ג, איטליה זקוקה לצמיחה כלכלית שקובעי המדיניות לא הצליחו להשיג בשנים האחרונות. שיעור הצמיחה השנתי מאז שהצטרפה לאיחוד המוניטרי ב־1999 עומד על 0.5% אנמי, הרבה מתחת לממוצע של גוש היורו שמתקרב ל־1.5% צמיחה. בארבע השנים שחלפו מאז פגיעת המשבר הגלובלי, צנח שיעור הצמיחה למינוס 1.2% בהשוואה למינוס 0.2% בגוש היורו, והוא צפוי להיות שלילי גם השנה.

האתגר הגדול ביותר של הממשלה יהיה ליישם רפורמות שיאפשרו לפעילות הכלכלית של איטליה להדביק את הקצב של שכנותיה לאחר עשור של הזנחה. דבר זה ידרוש הגדלת השקעות בחדשנות ובהון אנושי.

הגדלת שיעור הנשים בשוק העבודה

בשנים 1992–2011 צמח פריון העבודה בשיעור ממוצע של 0.9% בשנה, השיעור הנמוך ביותר בקרב מדינות ה־OECD. ייעול מערך הרגולציה והניהול הציבורי עשוי להוסיף כ־0.4% לצמיחה השנתית עד 2020. בדומה לכך, רפורמות בשוק התעסוקה, שדרוג מערכת החינוך והשקעה בהון אנושי עשויים לתרום עוד 4% לצמיחה בעשור הקרוב. קובעי המדינות באיטליה צריכים לשאוף גם להגדלת שיעור השתתפות הנשים בשוק העבודה, המהווה היום 49%, מהנמוכים ב־OECD. מהלך זה יעלה את ההכנסה לנפש ב־1% בשנה עד ל־2030.

בה בעת, שינויים פיסקאליים הם עדיין חיוניים ליציבות. לפי קרן המטבע הבינלאומית, הגירעון התקציבי יורד והעודף הראשוני (הכנסות נטו מינוס תשלומי ריבית) גדל. המנהיגות החדשה של איטליה תיאלץ להעניק משנה תוקף למגמה הזו.

אולם, על אף ההתפתחויות החיוביות, הדרך עדיין רצופת מהמורות. ניווט ביניהן יחייב את איטליה לשמור על אמינותה בקרב חברות האיחוד האירופי והמשקיעים הבינלאומיים. היכולת לממן מחדש את החוב הממשלתי היא חיונית לחיזוק המערכת הפיננסית הציבורית ולעידוד הצמיחה. יתרה מזאת, איטליה חייבת למשוך אליה השקעות ישירות מאחר שהיקפן עדיין נמוך ב־30% מהרמות שלפני המשבר.

רומא. איטליה חייבת למשוך השקעות ישירות | צילום: דוד הכהן

"למכור" את אירופה לאיטלקים

"מכירת" איטליה לאירופה צריכה להוות יותר מאשר הזדמנות לשיחת חולין באולמות הדיונים בבריסל, ורוד שואו מזדמן למוסדות הפיננסיים בלונדון. מנהיגי איטליה צריכים לעסוק באופן פעיל בדיפלומטיה מסחרית, ולנצל את השגרירויות האיטלקיות ואת חברות הסחר לקידום איטליה בעולם ובאיחוד האירופי, ובאופן מיוחד בקרב מדינות הדרום כמו ספרד.

במקביל, על המנהיגים החדשים "למכור" את אירופה לאיטליה, כעת משהיורו־סקפטיות זקפה את ראשה. לפי מכון המחקר פיו, רק 30% מהאיטלקים מתייחסים באופן חיובי ליורו. בצפון העשיר יותר, שם ההכנסה לנפש עומדת על 30 אלף יורו, כמעט כמו בגרמניה, התושבים ספקניים לגבי הצורך בחברות באיחוד. המחיר גלוי לעין, הם אומרים, אך מהם היתרונות? בינתיים, החשש מפני קריסה מבנית גדל והולך. המשבר נמשך כבר זמן רב והאיטלקים התעייפו. האבטלה זינקה לשיא של 11.2% ונטל המס, שעלה על 40% מהתמ"ג מאז 1990, מתקרב ל־43% מהתמ"ג.

הממשלה החדשה תהיה חייבת להפגין מנהיגות וחזון כדי לנווט את הכלכלה לצמיחה יציבה ולהרגעת האי־שקט הגובר ברחובות. מעבר לכך, ההתחדשות הכלכלית תלויה ברצון וביכולת שלה לטפל בחולשות מבניות שהפכו את הצורך בפעולה מתוזמנת היטב - לחיונית.

הכותבת היא מנהלת המחקר לכלכלה בינלאומית במכון המלכותי הבריטי ליחסי חוץ צ'טהאם האוס. פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד ל"כלכליסט"