התלונות על השופטים: אחד בפה, אחד בדו"ח

הנציב גולדברג ניתק בין חומרת ההתנהגות שמצא בתלונות המוצדקות לבין המלצה על צעדים משמעתיים

מתוך 101 תלונות מוצדקות נמצאו אפס תלונות שהעלו חשש לעבירה פלילית או משמעתית ואפס המלצות לסיום כהונתו של שופט. מתוך ה־101, רק אחת הועברה לשיקול דעת הנשיא או השר לפתיחה בהליך משמעתי.

בדבריו בעת הצגת הדו"ח דיבר נציב תלונות השופטים על "אפס סלחנות" כלפי שופטים סוררים. בדו"ח עצמו הוא מגלה 100% סלחנות. 99% ליתר דיוק.

בביקורתו הגלויה על גרוניס ("לא ייתכן להחזיק במערכת שופטים לא ראויים רק משיקולי פנסיה"), ייתכן שגולדברג מקפל ביקורת סמויה על הטיפול המקל בשופטת ורדה אלשיך, שגולדברג, לפחות לפי הדו"ח שכתב בעניינה, ציפה לתגובה נאותה יותר.

אולי בגלל זה הוא נמנע מהמלצות מעשיות. בכל מקרה, הנציב מכחיש את הקשר המתבקש בין חומרת ההתנהגות לבין המלצה אופרטיבית. מבחינתו מותר לנשיא ולשר להחליט בעצמם אם וכיצד לפעול. והם יפעלו, הימור שלי, באפס מהמקרים.

שתי סיבות אפשריות: הראשונה, כשמדובר בשופטים, נראה שמקדם הסלחנות גבוה יותר. שופטים, גם כשהם חורגים מהשורה, אינם מתכוונים לכך. העבודה קשה, הלחץ מכריע, עורכי הדין והלקוחות מותחים את עצביהם עד קצה גבול הסבולת, ואז, גם אם לקו ב"תגובת יתר", אפשר להסתפק בהערת נציב.

שנית, כשקוראים את תיאורי התלונות המוצדקות, נראה שניתן להסתפק בהערת נציב. לא נמצאו בדו"ח מקרים שמפילים מהכיסא, מהסוג שמצדיק הליך משמעתי או המלצה להדחה. אולי זו תפיסת התיקון כשמדובר בשופטים: שאפשר לשפר את הנורמות מבלי לשלוח לגיליוטינה.