צילום: מנחם רייס
"תכנון ברמה גבוהה יש כאן, הבעיה היא להוציא לפועל"
בארגונים שמקדמים את שינוי שיטת הממשל מחפשים דרך להתיר את הפלונטר בשירות הציבורי. פרופ' יולי תמיר: "שום שיטת שלטון לא תפתור את חוסר ההסכמה בחברה"
"יש דברים שהממשלה איכשהו לא מצליחה להעביר". את תחושת התסכול הזו, אותה הביע בדיוני ועדת טרכטנברג ד"ר שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של הרשות להגבלים עסקיים, חולקים פקידים בכירים, פוליטיקאים, וכמובן גם הציבור הרחב. הטיפול בסוגיות לאומיות ובפרויקטים ארוכי טווח, כמו מצוקת הדיור במרכז, או הרכבת הקלה בתל אביב, מתמהמהים. בינתיים, שר הולך ושר בא, והמנכ"לים מתחלפים בקצב גבוה אף יותר.
לראות לטווח הארוך
עבור מגוון הארגונים המקדמים את היוזמה לשינוי שיטת הממשל, אחת הסיבות, ואולי הסיבה המרכזית לבעיות התכנון והביצוע במגזר הציבורי היא חוסר היציבות המובנה בשיטה הנוכחית. שיטה זו מובילה לטענתם למציאות בה פוליטיקאים ופקידים פועלים באופק של שנה־שנתיים, במקום בראייה ארוכת טווח, ומכאן התמשכות הטיפול בפרויקטים הלאומיים.
"הבעיה היא כהונות קצרות של שרים שלא רואים אופק, וכתוצאה אף אחד לא חושב לטווח ארוך. ומדינה צריכה תכנון לטווח ארוך". כך גורס אורי דורי, נשיא המרכז להעצמת האזרח, שיחד עם גופים נוספים פועל היום במרץ לשינוי השיטה. גם הממשלה היוצאת, שכיהנה ארבע שנים, היתה לדבריו "ממשלת חלשים שבה ראש הממשלה עסק בשרידה, ולא יכול היה להוביל שום דבר ארוך טווח".
המחקרים אותם פרסם המרכז בשנים האחרונות מנסים להראות קשר ישיר בין התחלופה הגבוהה של מנכ"לים ושרים להתארכות הטיפול בפרויקטי תשתית ותחבורה לאומיים, וכפועל יוצא, מצביעים על התועלת שתצמח מהפיכת שיטת הממשל ליציבה יותר. אלא שכפי שגם אחד ממחקרי המרכז קובע, מדובר בבעייה "רב־מימדית המצריכה פתרון רב־מימדי". זה גם הרושם המתקבל משיחה עם שורת אישים המכירים את תהליך התכנון והביצוע מבפנים.
"הבעיה היא בביצוע", קובע אילן כהן, שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בין השנים 2004 ו־2006. "תכנון יש, ואפילו ברמה גבוהה. הבעיה היא להוציא את התכניות לפועל". כהן מאבחן שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא השיטה הקושרת בין תחלופת השרים לתחלופת הפקידות הבכירה. מנכ"ל משרד שנכנס לתפקידו, אומר כהן, "צריך חצי שנה־שנה לתכנן, אחר כך לחוקק, לדאוג לתקציב, ואז לבצע. איך הוא יכול לעשות את זה כשממוצע התפקיד שלו הוא שנה וחצי? מי מהפקידים יתייחס אליו?". פרופ' יולי תמיר, שכיהנה בין היתר כשרת החינוך בין 2006 ל־2009, טוענת כי ההסתכלות ארוכת הטווח דווקא נגזרת במידה רבה מזהות השר המכהן: "שר שר לפי מצפונו". היא מבקשת להאיר קושי אחר: "המשפטיזציה והרגולציה הפכה לבלתי נסבלת, ומקשה לבצע דברים. נכון שמצד אחד אתה רוצה שהמערכת תפעל לפי כללים ותהיה הוגנת ומבוקרת. מצד שני, הרבה פעמים הביקורת מנטרלת את יכולת המערכת לעשות את הדבר הנכון".
פרופ' ערן פייטלסון, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שלקח חלק פעיל באינספור גופי תכנון, מזהה בעייה דומה בקרב משרתי הציבור. "מי שעובד בשירות הציבורי צריך ללמוד להגן על עצמו, ומפחד מהיועצים המשפטיים, מהמבקר, ומהחשבים. בנוסף לכך, הדרג הנבחר רוצה שבדרג הציבורי יהיו אומרי הן. מחפשים אנשים בראש שלנו". ומכאן פייטלסון מתאר את היוזמות השונות לשינוי השיטה כ"פיתרון הוקוס פוקוס" לבעייה מבנית במהותה. "קל יותר לעסוק בשינוי הפרוצדורה", הוא אומר, "מאשר לדבר על כך שהתרבות הבסיסית של השירות הציבורי השתנתה מביצועיסטים לאנטי־ביצועיסטים. פגענו בשירות הציבורי, ולשנות את זה קשה הרבה יותר".
למה לא בקפריסין?
הרושם, אם כן, הוא כי המגזר הציבורי בישראל סובל ממגוון בעיות עומק. התעשיין מיכאל שטראוס, המעורב בפעילות
המרכז להעצמת האזרח, מלין אף הוא על מצב בו "בכל מטר רגולטור". הוא מספר כי הקמת מפעל בארה"ב אורכת שנה, בהשוואה לשבע בארץ. "כשאתה נוסע שעה מישראל לקפריסין" אומר שטראוס, "אז יש שם מלא תעשייה ישראלית. בשביל מה צריך את זה?".
ברקע המגעים להקמת הממשלה החדשה, התגבשה קואליציית ארגונים, הכוללת מלבד המרכז להעצמת האזרח גם את תנועות יש סיכוי וישראלים להצלת הדמוקרטיה. הם מנסים לקדם שינוי בן ארבעה שלבים בשיטת הממשל: שילוב בין בחירות כלליות ואזוריות, העלאת אחוז החסימה, הגדלת הרוב הדרוש להצבעת אי אמון, והגבלת מספר השרים.
"שינוי שיטת הממשל יכול להוביל לשינוי שיכול להיות חיובי, אבל לא הייתי תולה בזה את יהבי", אומרת תמיר. "מה שקורע את המערכת הוא חוסר ההסכמה המובנה בתוך החברה הישראלית על מה צריך לעשות. ואת זה שום שיטת שלטון לא יכולה לפתור. אפשר לשפר, וגם זה משהו בימינו".
תגובה אחת לכתיבת תגובה