אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מבטחים החדשה צילום: תומי הרפז

מבטחים החדשה

אולם יוקרתי עם עוגב, גלריית ענק בחדר הדוודים, קומפלקס ב־50 מיליון דולר. לילי אלשטיין, מהנשים העשירות בישראל, חושפת את מלון האמנויות היוקרתי שהיא מקימה בבית מבטחים המיתולוגי בזכרון יעקב ומגיבה לביקורת על הרס הפנינה הארכיטקטונית

18.03.2013, 08:37 | רוני דורי

הנסיעה על כביש החוף או במעלה הדרך לזכרון יעקב מזמנת צביטה בלב לחובבי הארכיטקטורה הישראלית. קיר החזית מעורר ההשתאות של בית ההבראה המיתולוגי מבטחים מתנוסס מעל הכרמל, ומזכיר את נפילתו של הבניין והמוסד. אבל כשלילי אלשטיין עולה בכביש הלב שלה מתרחב. היא מבקשת מהנהג שלה להאט, ומתפעמת מהשילוב של חזית הבניין, השמים והנוף לים. מה שפעם נחשב תנאים מושלמים להבראה הוא כעת מבחינתה תפאורה נהדרת לחוויה תרבותית כוללת.

בול שהונפק בשנת 1974 עם תמונת בית מבטחים, צילום: באדיבות התאחדות בולאי ישראל בול שהונפק בשנת 1974 עם תמונת בית מבטחים | צילום: באדיבות התאחדות בולאי ישראל בול שהונפק בשנת 1974 עם תמונת בית מבטחים, צילום: באדיבות התאחדות בולאי ישראל

כשאנחנו מגיעים למבטחים, היא מובילה אותי בתוך אתר הבנייה של מלון היוקרה שיתמקד במוזיקה ואמנויות, ויכלול כ־100 חדרים. היא ממש מרחפת בין 100 הפועלים שעובדים במקום, בין קירות הבטון, ומתארת איך המסדרונות יעוטרו ביצירות קבועות של משה גרשוני, יהודית סספורטס, לאה ניקל, אדם ברג ואמנים אחרים, חלקים נתמכים בידי אלשטיין עוד מימי לימודיהם; איך יהיו כאן שני חללי תצוגה לתערוכות מתחלפות, כ־750 מ"ר שהוקמו על חורבות חדר האוכל וחדר הדוודים עם חלונותיו הגבוהים; איך אמנים יתארחו באולפן ההקלטות, בכיתות האמן ובחמישה חדרים שמוקצים להם, בנפרד מהאורחים, ויאפשרו רזידנסי מתמשך; ואיך גולת הכותרת תהיה שני אולמות מופעים, אולם קונצרטים עם 450 מושבים, עוגב שמיוצר כעת במיוחד בבון ופסנתרי Steinway, ואולם יותר "ג'אזי", לדבריה, שיכול לארח קהל של 250-200 צופים וגם בר משקאות ומזנון.

בית מבטחים. אירח את האליטה המקומית וזיכה את יעקב רכטר בפרס ישראל, צילום: תומי הרפז בית מבטחים. אירח את האליטה המקומית וזיכה את יעקב רכטר בפרס ישראל | צילום: תומי הרפז בית מבטחים. אירח את האליטה המקומית וזיכה את יעקב רכטר בפרס ישראל, צילום: תומי הרפז

הסטנדרטים, מבטיחים המעורבים בפרויקט, הם מהגבוהים בעולם. יותר מ־50 מיליון דולר כבר הושקעו בפרויקט, אומרים המעורבים בו, נוסף לכ־20 מיליון שהוקצו לרכישת השטח והמבנה. האולמות, למשל, תוכננו בשיתוף חברת Artec הניו־יורקית לסאונד ("לא מזיזים אבן ולא מעבירים כבל בלי להתייעץ איתם", אומר עו"ד אבי רג'יניאנו, המייצג את אלשטיין). מכיוון שלא מדובר במבנה חדש אלא בהקמת אולמות על בסיס קיים ובתנאי שטח מגבילים, החברה נדרשה לשלל פתרונות יצירתיים, כולל חפירה מתחת לקרקע כדי לפתוח חלל תהודה ולהבטיח אקוסטיקה אופטימלית.

המלון אמור לארח תוכניות מגוונות מהארץ ומהעולם, חלקן ייבנו במיוחד עבורו, ופסטיבלים קבועים. אלשטיין משלבת בו את השורשים שלה בזכרון יעקב, האהבה שלה לאמנויות וההון העתק שמצוי ברשותה. היא אלמנתו של יואל משה אלשטיין, בנו של יצחק אשר אלשטיין, ממייסדי טבע - חברה שבה מעורב עדיין בנה, אמיר אלשטיין, שהוא גם יו"ר החברה לישראל ואחד האנשים העשירים במדינה והמנהלים בעלי השכר הגבוה במשק.

באתר הבנייה קשה ללילי אלשטיין לעצור, והיא עוברת מפינה לפינה. "כאן", היא מחווה בידה לפטיו הכניסה, "יעמוד פסל בגובה שלושה מטרים שהוזמן במיוחד מסיגלית לנדאו (אחד משלושה שלה במתחם)". השנים הבאות ילמדו אם כל העושר התרבותי הזה יצליח להרגיע קצת את הביקורת שסופג הפרויקט מאז יצא לדרך ב־2005, ושאלשטיין מגיבה לה כאן לראשונה.

אלשטיין באתר השיפוצים. "המבקרים לא בדקו את התוכניות. אנשים לא ירדו לסוף דעתי, לא האמינו שאדם פרטי מקבל דבר כזה על עצמו" , צילום: תומי הרפז אלשטיין באתר השיפוצים. "המבקרים לא בדקו את התוכניות. אנשים לא ירדו לסוף דעתי, לא האמינו שאדם פרטי מקבל דבר כזה על עצמו" | צילום: תומי הרפז אלשטיין באתר השיפוצים. "המבקרים לא בדקו את התוכניות. אנשים לא ירדו לסוף דעתי, לא האמינו שאדם פרטי מקבל דבר כזה על עצמו" , צילום: תומי הרפז

חזון של אמנות הייטקיסטית

לילי אלשטיין נולדה אמנם בירושלים, אבל היא נצר למייסדי זכרון יעקב. "הורי הוריי, גם מצד אמי, מרדכי וחיה בונשטין, וגם מצד אבי, בנימין וגיטל בלומנפלד, הם ממקימי המושבה", היא מספרת. "אחיי ואני גדלנו בתל אביב ואת החופשות היינו מבלים בזכרון, שכבר היתה אז מושבה מבוססת, עם בתים יפים של איכרים בסגנון פרובאנס. המשפחה מצד אמא גרה ברחוב הנדיב, בדרך ההולכת ליקב, וההורים של אבי גרו במעלה המושבה. זו היתה פלחה אמיתית, פרות שבאות עם ערב חזרה מהמרעה, תרנגולות. החצרות היו גדולות, ובשביל ילדים זו היתה שמחה גדולה. היה נפלא להגיע בקיץ כשיש בציר, היו מעמיסים את הענבים כמו שהם על עגלת עץ רתומה לפרדה ואפשר היה לראות על הכביש המוביל ליקב את שובל המיץ שהשאירו הענבים... חוויה". רבים מבני משפחתה חיים בזכרון עד היום, ועם פתיחת המלון גם היא מתכננת לעזוב את תל אביב, שהכירה בה כיקירת העיר על פעילותה, ולעבור לזכרון.

ההיבטים החברתיים רגע נדיר של סולידריות ישראלית פרופ' צבי אפרת: "הבניין מצליח להיות תמצית של התרבות הישראלית של שנות השישים וגם יצירת מופת בינלאומית, ויש פה עוד עניין - של הצניעות המפוארת של ההסתדרות, צניעות שעושה הרבה כבוד לפועל אבל גם לארגון עצמו" רוני דורילכתבה המלאה

כנערה שירתה אלשטיין בפלמ"ח, ואחר כך למדה תולדות האמנות ועבדה במשרד החוץ. אבל את רוב שנותיה הקדישה לפילנתרופיה, בעיקר בקליטת עלייה ותרבות. בין השאר הקימה את אגודת הידידים הישראלית של התזמורת הפילהרמונית, היתה חברה בוועדים מנהלים של תיאטראות ובצוותי היגוי של מוסדות תרבות, והיתה התורמת הראשונה לגלריה בת 900 מ"ר באגף החדש של מוזיאון תל אביב, שנשקף מסלון דירתה בפרויקט גולדה - סלון שעל ה־Steinway שבו, היא אומרת בגאווה, "קמו וקמים הרכבים מוזיקליים. יש אצלי בבית תנאים טובים ואקוסטיקה טובה".

הדמיה של הלובי. במקום שהחללים הציבוריים יהיו עול, הם יתנו את החיים לחדרים הדמיה של הלובי. במקום שהחללים הציבוריים יהיו עול, הם יתנו את החיים לחדרים הדמיה של הלובי. במקום שהחללים הציבוריים יהיו עול, הם יתנו את החיים לחדרים

במלון בזכרון היא מבקשת להוציא את התרבות מהסלון והמוזיאון החוצה, למרחב חדש. בפנטזיה שלה, הוא ישאב את כולם. "מגיע לאזור הזה לקבל הרבה יותר פעילות תרבותית על כל גווניה. זה מרכז הארץ, יש כאן תושבים נפלאים. לא מזמן פורסם מחקר שבדק איפה גרים הכי הרבה אקדמאים פר נפש - בזכרון יעקב ובכרכור. יש בחיפה ובסביבתה מרכז הייטק גדול ומוסדות מחקר. החזון שלי הוא לאחד בין האימפריה של ההייטק לאדירים בכל שטחי האמנות. כשאמנים יסתובבו בין ההייטקיסטים תהיה פריחה - אמן חושב גבוה ואיש הייטק יכול להוציא את זה לפועל".

כחלק מהחזון הוחלט רק על כניסה אחת, הכניסה המקורית של המבנה, שתשמש גם את אורחי המלון וגם את האמנים והצופים. אלשטיין מדברת על שילוב אנושי שייצור "אווירה של מקום בילוי". דגש נוסף מושם על שילוב תושבי הסביבה. "צריך שהמרכז יהיה חלק מזכרון יעקב והמורשת שלה, לא נטע זר", היא מדגישה, ומספרת שהיא שוקדת, עם ראש המועצה אלי אבוטבול, על קשרים עם מוסדות שונים במושבה ועל גיבוש מתווה שיאפשר לתושבי זכרון עדיפות ברכישת כרטיסים. במקביל מתוכננות פעילויות לציבור הרחב מחוץ לאזור, למשל לבני נוער מהפריפריה, כדי לקרב אותם לאמנויות השונות.

מבטחים בימי השיא. היה צריך להזמין מקומות שנתיים מראש, צילום: משה גרוס מבטחים בימי השיא. היה צריך להזמין מקומות שנתיים מראש | צילום: משה גרוס מבטחים בימי השיא. היה צריך להזמין מקומות שנתיים מראש, צילום: משה גרוס

"התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים"

המבנה המפעים שנחנך ב־1968 היה ספינת הדגל של רשת בתי ההבראה של קרן הפנסיה מבטחים, ומשך את האליטה הישראלית, שהזמינה חופשות שנתיים מראש. אפילו ההורים של אלשטיין נפשו שם, אבל היא עצמה הגיעה אליו לראשונה רק ביום שבו החליטה לקנות אותו, בחנוכה 2005. הוא היה אז בדרך לידיה של חברת הנדל"ן רסקו, אבל לאחר הביקור במקום אלשטיין החליטה, ברגע רגשי אחד, לקנות את השטח בן 110 הדונמים. המשא ומתן היה כה מהיר, שאנשי רסקו לא הספיקו להילחם על העסקה. רק אחריה הגישו בקשה לצו מניעה, שנדחתה.

שבע שנים אחרי, אלשטיין אומרת שגם בהחלטה הרגעית ההיא הבינה כמה גדול, מקיף ותובעני יהיה הפרויקט. "חשבתי שאני צריכה לעשות את זה, ולצורך זה הקפתי את עצמי באבי (רג'יניאנו, עורך הדין של הפרויקט) וביועצים נוספים. ידעתי למה אני נכנסת ומה יהיה גודל ההוצאה, ושאני אצור שם כל מה שיש בי מכל הבחינות".

אחד מאולמות הקונצרטים בבנייה, צילום: תומי הרפז אחד מאולמות הקונצרטים בבנייה | צילום: תומי הרפז אחד מאולמות הקונצרטים בבנייה, צילום: תומי הרפז

הדמיה של אולם הקונצרטים. מבטיחים סטנדרטים מהטובים בעולם, מתייעצים עם מומחי סאונד מניו יורק, מייבאים עץ מאיטליה ועובדים בצמוד למועצה לשימור אתרים הדמיה של אולם הקונצרטים. מבטיחים סטנדרטים מהטובים בעולם, מתייעצים עם מומחי סאונד מניו יורק, מייבאים עץ מאיטליה ועובדים בצמוד למועצה לשימור אתרים הדמיה של אולם הקונצרטים. מבטיחים סטנדרטים מהטובים בעולם, מתייעצים עם מומחי סאונד מניו יורק, מייבאים עץ מאיטליה ועובדים בצמוד למועצה לשימור אתרים

את היקף הביקורת אלשטיין לא צפתה. מבטחים היא פנינה מוערכת מאוד, שכבר ב־1972 זיכתה את האדריכל יעקב רכטר בפרס ישראל. "הבניין מהווה דוגמה נדירה ומאלפת של השתלבות יצירה ארכיטקטונית לקליטת מסד הבניין בקרקע ולמפגש הבניין בחלקו העליון עם הרקיע", כתבו השופטים. "הוגשמה כאן קונספציה ארכיטקטונית המאחדת באופן מוחלט את מבנה הקרקע ההררי עם נוף הבניין בצורה רגישה ואורגנית, אך עם זאת בלתי שגרתית. רגישות זאת עוברת כחוט השני בעיצוב הבניין על כל פרטיו. השימוש המודע בחומרים צנועים בצורתם הטבעית מבליט את איכות הפתרון הארכיטקטוני הבסיסי ומעיד על יכולתו של האדריכל להגיע לפתרון מושלם תוך התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים". עם דרישות הרוח הזאת, של התאפקות מכוונת של שימוש באמצעים, נאלץ הצוות של אלשטיין להתמודד מדי יום, וזהו מבחן קשה שהמלון המחודש יצטרך לעמוד בו.

40 שנה אחרי פרס ישראל נשמר הקונצנזוס סביב הבניין - שכמו ענן נראה פעם כנחש מתפתל, פעם כנבל עצום ופעם כתיבת נוח מרחפת. "אם צריך לבחור חמישה מבנים איקוניים מהעשורים הראשונים של המדינה, זה אחד מהם", אומר האדריכל פרופ' צבי אפרת. "זה בניין מודולרי, מחושב, רציונלי, ובכל זאת אורגני ורך מאוד. זה הישג גדול, השילוב של שאר רוח וחופש יצירתי הוא מגע הגאונות של המבנה. בשרטוטים רואים בניין מדויק מאוד מבחינה גיאומטרית ויעיל מאוד מבחינה חללית, אבל למבקר לא אכפת מהדברים האלה והוא מקבל בניין מעורר השראה בזכות היחסים עם הנוף, החצרות שהוא כולא, האינטראקציה החברתית שהוא מייצר. הבניין הזה הוא אורבניזם זוטא. הוא אחד ההישגים הגבוהים של הארכיטקטורה הישראלית הצברית וגם אחד הנציגים השלמים של מדינת הרווחה, מושג שהיום הוא קצת מעורפל אבל פעם היה ברור" (ראו גם מסגרת).

בשם האב "שלא אמצא את עצמי אומר 'אוי ואבוי, מה עשינו'" אמנון רכטר: להבדיל מיזם שחושב איך הוא עושה כסף, איך להשקיע מינימום ולהרוויח מקסימום, לילי אלשטיין חושבת איך היא יכולה לעשות טוב" רוני דורילכתבה המלאה

אבל מעמדו של המקום כבית הבראה נשמר פחות. יוקרתו נפגעה, ההעדפות התיירותיות של הישראלים השתנו, החדרים פתאום נראו קטנים, והאורחים הפסיקו לבוא. ב־2005 הוא הועמד למכירה, ואלשטיין לא נבהלה מגודל החדרים - היא פשוט החליטה לאחד כל שניים לחדר אחד, שייהנה משתי מרפסות ניצבות. המרפסות הללו היו חלק חשוב בקסם של המבנה, אבל התבלו לאורך השנים. "מבטחים ביטלו את המרפסות המדהימות של רכטר", מספרת אלשטיין, "במקום עץ האלון בוויטרינות שמו אלומיניום ומעקה. ההזנחה היתה משוועת". לצורך שחזור המרפסות השקיעה אלשטיין מיליוני יורו ביבוא אלון איטלקי. זה היה רק קצה הקרחון של מצב המלון, שזעזע גם את האדריכלים רני זיס ואמנון רכטר, בנו של המתכנן המקורי. "כשקיבלנו את הפרויקט נסעתי לשם עם אמנון", מספרת גליה גלילי, האדריכלית האחראית על הפרויקט במשרדו של זיס, "זו היתה הפעם הראשונה שהוא ביקר שם בלי אביו. הבניין היה במצב מזעזע, יש שם תוספות בנייה נוראיות, הוא היה נטוש, עם המון נזילות. מפנינה של האליטה הישראלית הוא נהפך למקום הכי זנוח שאפשר".

מבטחים על צלע ההר. "הקשר לטופוגרפיה ולנופים הימם אותי כילד", אומר אמנון רכטר, צילום: משה גרוס מבטחים על צלע ההר. "הקשר לטופוגרפיה ולנופים הימם אותי כילד", אומר אמנון רכטר | צילום: משה גרוס מבטחים על צלע ההר. "הקשר לטופוגרפיה ולנופים הימם אותי כילד", אומר אמנון רכטר, צילום: משה גרוס

אלשטיין והאדריכלים תפסו את עצמם כמצילי המקום. "ללילי הבזיק הרעיון לקחת את השטחים הציבוריים, שהיו לנטל על המבנה, ולהפוך אותם ליתרון הגדול שלו, וכך לשמור עליו", מספר רג'יניאנו. "השטחים האלה, יותר מ־90% מהנכס עם עלויות תחזוקה עצומות, יהפכו להחייאה שלו וייתנו את החיים לחדרים". אלשטיין מרחיבה: "מדובר בבניין מופלא. חדרי המגורים היו קטנים מאוד והשטחים הציבוריים גדולים מאוד, בלי פרופורציה למספר החדרים. את החללים האדירים אני מסבה לדברים מקצועיים, שיציגו הפתעות נפלאות לשוחרי תרבות ולאורחים".

ב־2008, כשהתפרסמו התוכניות, התברר שלא כולם שותפים לחזון ההצלה ומלון האמנויות הנפלא. התוכניות כללו 160 חדרים, פי 1.5 מבבית ההבראה המקורי, ובנייה חדשה לגובה חמש קומות מעל המבנה המקורי. אדריכלים, חוקרים, אנשי רוח וחובבי אדריכלות הזדעזעו מהשינויים. חלק מתושבי זכרון הקימו קול צעקה נגד עומס התנועה והמבקרים הצפוי. המועצה לשימור אתרים הביעה חשש לפגיעה בבניין ההיסטורי וקראה להכריז עליו כבניין לשימור. הלחץ הציבורי הפך לגורף וקולני.

אלשטיין התקשתה לספוג אותו, ולקחה פסק זמן מהפרויקט. רק אחרי שנה חזרה אליו, מלאת אנרגיות - וגיבשה עם האדריכלים תוכניות חדשות. הפעם העבודה נעשתה עם המועצה לשימור אתרים ויועצת השימור עדי כיטוב. חמש שנים אחרי הביקורת, אלשטיין מגיבה לה כעת לראשונה. לדעתה, היא נבעה מאי־הבנה, מכך שהציבור שגה בקריאת התוכניות ובחן אותן באופן שטחי: "המבקרים לא התעמקו ולא בדקו את האדם שעושה את זה ואת התוכניות. אנשים לא ירדו לסוף דעתי, לא האמינו שאדם פרטי מקבל דבר כזה על עצמו". ורג'יניאנו מוסיף: "לא היתה ביקורת אמיתית, זה הדבר הכי כואב. מלבד עיתונאית אחת שהתעמקה בתוכניות, לא היה איש שלא כתב על סמך שמועות ורסיסי מידע".

מבטחים ההיסטורי. "אחד ההשיגים הגבוהים של הארכיטקטורה הישראלית הצברית וגם אחד הנציגים השלמים של מדינת הרווחה", אומר צבי אפרת, צילום: משה גרוס מבטחים ההיסטורי. "אחד ההשיגים הגבוהים של הארכיטקטורה הישראלית הצברית וגם אחד הנציגים השלמים של מדינת הרווחה", אומר צבי אפרת | צילום: משה גרוס מבטחים ההיסטורי. "אחד ההשיגים הגבוהים של הארכיטקטורה הישראלית הצברית וגם אחד הנציגים השלמים של מדינת הרווחה", אומר צבי אפרת, צילום: משה גרוס

רק שלא יראו שנגענו בבניין

גם אחרי שינוי התוכניות, חלק מהסיבות לביקורת נותרו בעינן. כך, ברור כי פתיחת המלון תגביר את התנועה באזור. כביש 4 הסמוך הורחב, ורכבת ישראל מתכננת לפתוח בעוד כשנה את התחנה העתיקה בזכרון. אלשטיין כבר מתכננת שאטלים מהתחנה למלון. כדי למנוע בעיית חניה, היא אומרת בגאווה, "חפרתי 22 מטר בכרמל במקדחות ענק כדי ליצור 270 חניות תת־קרקעיות". לא בטוח שכולם שותפים לגאווה הזאת שבחפירה לתוך ההר, אבל הטענה המרכזית של אלשטיין ושותפיה נותרת בעינה: אנחנו הצלנו את המבנה הזה.

"חשוב להבין שזה לא בניין לשימור", אומר רג'יניאנו, "הוא נפל בין הכיסאות. לילי, בהחלטה שלה לשמר אותו, הלכה הרבה יותר רחוק ממה שנדרש והשקיעה כספים שהמדינה היתה צריכה להשקיע. יש ללילי אפשרות כלכלית והיא גם רגישה תרבותית, וזה צירוף של אחת למיליון. בנס היא הגיעה לבניין. היא הולכת וקונה באיטליה ויטרינות עץ במיליוני יורו כי זה מה שהיה שם - מדובר בעלויות שאין לתאר. אי אפשר לחשוד בלילי שהיא באה לעשות עסקים, בן אדם שבא לעשות עסקים היה שם חומר פשוט וזול וגומר עניין. אלה ערכים שהמדינה צריכה לדאוג להם, ופה במקרה אדם אחד פגש את המבנה הזה בזמן הנכון. האבסורד הוא שמשום שהמבנה לא לשימור, גם לא נהנינו מההטבות למבנים לשימור".

האדריכלית גליה גלילי, שהצטרפה לפרויקט ב־2006, מפרטת את הזווית המקצועית של קשיי השימור. "בשביל להחיות את הבניין היינו צריכים להכניס לתוכו המון פונקציות חדשות והמון מערכות מודרניות", היא מספרת, "האתגר בלהכניס מערכות טכניות היה עצום, למשל איך מורידים ניקוז לבניין מרחף, כך שלא ירגישו שום תוספת והבניין יישאר כמו שהוא? גם תקני הביטחון והבטיחות השתנו ללא שיעור. הבניין לא היה ממוזג, היינו צריכים לחפור מקלט, נגישות לנכים, מעקות וכיוצא בזה. הוספנו המון שטחים, והמון עבודה נעשתה רק כדי שלא יראו שנגענו בבניין. החבאנו את כל תוספות הבנייה מתחת לפני הקרקע. מבחינת החומרים השתמשנו רק בחומרים שהיו בו קודם, אבן פראית לחלל, טיח לבן, עץ אלון. היינו צריכים לפרק את כל הוויטרינות כי הכל היה רקוב, שחזרנו את כל האלמנטים אחד לאחד, היינו צריכים לעבוד ממש עם פינצטות בשטח".

מעבר לשחזור החומרים, גם רוח המבנה הציבה בפני גלילי אתגרים שאדריכלים רבים רק חולמים עליהם. "יש שם המון מה לשמר ולשחזר מבחינה אדריכלית, הזוויות, משחקי האור והצל, הגיאומטריה המדהימה, וגם מבחינת הפונקציה שהמבנה תוכנן עבורה - הבראה והתרגעות. זה התחיל בתור פרויקט גדול יותר, החזון של לילי היה לעשות מרכז אמנויות שיהיה הכי גדול בארץ ויוכל להכיל את כל החלומות שלה, אולם קונצרטים ל־1,000 איש ועוד כמה אולמות קטנים יותר, הרבה כיתות אמן, תוספת של 250 חדרים, בעידודם של המועצה המקומית ומהנדס המחוז. אבל לילי נשברה באיזשהו שלב מהביורוקרטיה, וגם היתה הרבה התנגדות, ולבסוף היא החליטה לבנות משהו שהיא תוכל לממש, לנהל וליהנות ממנו. היתה הפסקה וחשיבה מחדש, ובסופה הלכנו על שימור ושחזור".

גם ברמה הטכנית של השימוש בחלל, כאמור, אלשטיין היתה מעורבת מאוד. "ללילי יש רעיונות ואני מחזיר אותה לקרקע", מחייך רג'יניאנו. "היא סיירה בחדר המכונות שכולו דוודים ישנים, עמד צוות והסתכל, בחדר עמד ריח מזוט, ולילי פתאום אמרה: 'אם מנקים את כל הציוד הזה, זו גלריה לאמנות'". חדר הדוודים אכן הופך כעת לאחת הגלריות הגדולות במקום. וגם לאורך כל הדרך הזאת, של הירידה לפרטים והעבודה עם פינצטה, אלשטיין לא הפסיקה להתלהב מהחזון. "האג'נדה שלי היא לקדם אמנים שגדלו וחונכו בארץ וצריכים מקום להתבטא", היא אומרת. "יש לנו הרבה אמנים שעושים חיל בחו"ל וצריכים לדעת שיש כאן מולדת ושיש להם בית לפעול בו. ברור שזה יכול לגרום להם לבוא לעתים קרובות, לתת מהידע שלהם ולהופיע. לדעת שבמולדת שלנו אפשר לעשות אמנות גבוהה, עם תנאים ועם דלתות פתוחות".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



40 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

40.
השמיים הם הגבול
קיבלנו סיור מודרך מהגברת המקסימה הזו . אין בפי מילים כדי לתאר את היופי של המקום, האור המשתלב בחומרים הטבעיים של אבן ועץ, הפסלים התמונות והכל מול הנוף היפה כל כך והכל טובל בכל כך הרבה רוגע. שיהיה בהצלחה והלוואי ומתממש החזון והמקום יהפך למרכז אמנויות מצליח
אורית רונן  |  07.03.15
39.
מאכזב
התארחנו במלון - המסקנה לא להגיע בחורף . הלובי והמסדרונות הארוכים בהם צריך לעבור מהחדר ללובי או לחדר האוכל קרים ולא מזמינים בכלל . מצאנו את החדר לא נקי ,יש מכונת קפה אבל אין תיון אחד- די בסיסי לדעתי בכל חדר וודאי בחדר של מלון בוטיק - נאמר שזו המדיניות (לכן עלה לנו תיון במסעדה 17ש" ) במסעדת השף לא הוחלפו הצלחות מהמנה ראשונה לעיקרית רק אחרי שביקשנו וגודל הצלחת היתה הצלחת של תחתית הקפה (אמיתי !!)..מקורי אבל לא שימושי . בקיצור מאכזב אציין שאולם הקונצרטים מדהים וגם האולם הקטן של ההופעות נהדר אבל ....מלון בוטיק במתכונתו הנוכחית זה לא .
תל אביב  |  15.02.15
38.
חומרים באיכות עולמית אך רמת גימור מבישה
הקבלן המבצע והפיקוח כשלו בפרויקט הזה בכל פינה יש נזילות, קירות מתקלפים, ריצוף שבור ולכלוכי צבע קשה להאמין ניתן לעשות פיניש ברמה כל כך ירודה חלק מהדברים יתוקנו אך חלק פשוט צריך להרוס ולבנות מחדש זה מקום שעתיד לגבות 2000ש"ח ללילה על בסיס לינה וארוחת בוקר כרגע המקום לא ראוי למגורים למרות כל הכסף שהושקע.
אוריאל רוטנשטיין , תל אביב  |  13.02.15
37.
קונצרטים - עם ד"ר אורית וולף
אני משתתף, משך שנים, בסדנאות של ד"ר אורית וולף.. נהנה מאוד מנגינתה ומהאורחים הרבים שמביאה לתוכניותיה. אני רואה את עצמי- בעיניי רוחי, יושב באולם המפואר ומאזין לנגינתה הנפלאה. ממליץ בחום רב להזמין אותה. גרה בקיסריה ובוודאי תשמח להופיע. עפ"י התפוסה באולמות בה מופיעה, גם האולם הזה יתמלא עד אפס-מקום. שמה מופיע באתרי האינטרנט.
אבי שחר , זכרון יאקוב  |  29.11.14
לכל התגובות