שחקן חופשי ומאושר

את הסיפור המרגש הזה צריך להתחיל דווקא בשרשרת הציוצים שהעלה אתמול אלפונסו סמית', שחקן הדטרויט ליונס מה־NFL, לטוויטר. סמית' הגיב לגילוי הלא פחות ממסעיר בכל קנה מידה של ג'ייסון קולינס, הסנטר של הוושינגטון וויזארדס מה־NBA, שהודה שהוא הומוסקסואל והפך לשחקן הפעיל הראשון בהיסטוריה של הספורט המקצועני בארה"ב, וזו חתיכת היסטוריה, שיוצא מהארון. בלי להלאות מדי בדרכים היצירתיות שבהן שחקן פוטבול מתבטא תחת מגבלת ה־140 תווים, אפשר לסכם את המשנה של סמית' בארבע מילים: "ג'ייסון קולינס עשה טעות".

"ממש לא התכוונתי להיות האתלט הגיי הראשון בהיסטוריה של הספורט האמריקאי המקצועני, אבל כיוון שאני כן, אני שמח להתחיל את הדיון בנושא הזה", אמר קולינס בראיון ל"ספורט אילוסטרייטד", "הלוואי שלא הייתי אותו ילד בכיתה שמרים את היד וקורא - אני שונה מכם. מאוד הייתי רוצה שמישהו יעשה זאת קודם לפניי. אבל אף אחד פשוט לא עשה את זה".

בזכות הפיצוצים בבוסטון

התגובות בארה"ב, ובכן, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה היו התגובות שם. לא אוכל שום כובע אם אומר כבר עכשיו, שעות אחרי היציאה שלו מהארון, שקולינס (34) יסיים את הקריירה, שנמתחת כרגע על פני 12 עונות, שש קבוצות ו־3.6 נקודות למשחק, כשחקן מפורסם מאוד (התווספו לו 13 אלף עוקבים בשעה שאחרי ההודאה).

כעת הוא חסר מורא כמו ג'ורדן, לוחם כמו בראיינט, מנהיג כמו מג'יק, מהפכן כמו ד"ר ג'יי. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

קולינס באמת לא ידע שהוא כזה. הוא סיפר בראיון שהוא כבר יצא עם בחורות בעבר, אפילו היה מאורס, אבל הבין בגיל מאוחר מדי שנשים פשוט לא עושות לו את זה. הוא הרהר באפשרות לצאת מהארון בכמה הזדמנויות, דחה את כולן, אבל הפיצוצים במרתון בוסטון לפני כמה שבועות גרמו לו לדבריו להבין שהחיים קצרים מדי: "למה לא לחיות אותם תוך כדי אמת מוחלטת?", שאל. סביר להניח שאת האמת המוחלטת הזו הוא הרגיש חזק מאוד רק כמה חודשים מוקדם יותר, כשסיפר לראשונה לאחיו התאום ג'רון, שחקן עבר בליגה, שהוא הומו.

עכשיו התקשורת מחבקת אותו. חזק. כל מהדורות החדשות פתחו ויפתחו בידיעה הזו. הקהילה ההומו־לסבית מרימה ראשה לגבהים חדשים, ויועצים, דוברים, מנהיגים וגם סתם הומואים ולסביות מתראיינים תחת כל עץ רענן.

הספורטאים, רובם, שולחים ברכות ואיחולים. קובי בראיינט, שנראה שכל מה שהוא עושה מאז הפציעה שלו זה לשבת על המחשב, צייץ בין הראשונים ("גאה בו כל כך"), ואפילו הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שבתו צ'לסי למדה עם קולינס באוניברסיטת סטנפורד, שלח איגרת: "ההודעה של ג'ייסון היא רגע חשוב בהיסטוריה של הספורט ושל הקהילה. אבל היא גם לא יותר מקריאה של בחור צעיר וטוב שרוצה לא יותר ממה שכולנו רוצים: להיות מי שאנחנו".

בצד הציני, שאפשר לבוז לו אבל לא להתעלם ממנו, אפשר גם לנחש שקולינס יסיים את הקריירה שלו כשחקן עשיר מאוד - האפשרויות הפרסומיות של אתלט מקצועני הומוסקסואל In the land of the brave בלתי מוגבלות - במיוחד בעידן שבו כל סיטקום צריך דמות של הומוסקסואל וכל מפרסמת רוצה לפנות למגזר הזה. חוזה עם נייקי כבר יש לקולינס, והחברה הוציאה אתמול הודעה קצרצרה, משפט, שמאחוריו ממש אפשר לשמוע את צקצוקי הלשון וחיכוכי הידיים: "ג'ייסון הוא אתלט של נייקי. אנחנו חברה שמחויבת לגיוון".

למה רק עכשיו?

באווירה של 2013, של הפוליטיקלי קורקט ושל רוחות שינוי, כל יום שעובר הוא יום יותר טוב לכל הומו באשר הוא לצאת מהארון. קולינס אזר את האומץ, עשה את הצעד, קיבל את החיבוק ועכשיו הוא שחקן חופשי - פנוי להצעות. הדיון מסביב הוא מי תהיה הקבוצה שמנהליה, מאמניה ושחקניה יהיו אלו שיחבקו את קולינס, סנטר מזדקן עם 3.6 נק' למשחק בקריירה שבכלל לא בטוח שיש לו עוד מקום בליגה. הקבוצה שתזכה בו, תזכה בתקשורת חיובית ובהזדמנויות עסקיות. הרי מחשבות ודעות חשוכות של שחקנים שיפריע להם שקולינס נמצא איתם במקלחות צריכות להישאר בדיוק באותן מקלחות; ואת זה הקבוצה, הליגה ובעצם ארה"ב כולה ידחקו וירחיקו ויצעקו, וכאן - כי אתם עוד תקראו עשרות אלפי מילים על ג'ייסון קולינס איפה שלא תחפשו - בדיוק הזמן לחזור לאלפונסו סמית'.

אין שום סיבה להאמין שמספרם של האתלטים ההומואים קטן משיעורם היחסי באוכלוסייה. בכל ראיון עומק עם כל כוכב בכל ליגה עולה השאלה, והתשובה תמיד זהה: "כן, ברור שאני מכיר לא מעט שחקנים הומואים. זה ממש לא מפריע לי". השאלה היא איך זה הגיוני, איך ייתכן שרק בשנת 2013 הכבירה, השנה הכי מתקדמת שאתם מכירים שבה העולם כה נאור ופתוח ומקבל, ועפים לו מימין ומשמאל הכובעים מהרוחות של השינוי, אתלט מקצועני פעיל ראשון יוצא מהארון?

גילוי נאות 1: הכותב לא היה מעולם אתלט מקצועני. גילוי נאות 2: הכותב גם אינו הומו. אני גם מחשיב עצמי כאדם נאור ופתוח ומקבל, אבל באמת שאין לי מושג אם ועד כמה יפריע לי - כמה עמוק שלא אצטרך לפשפש במעמקי האמת המוחלטת שלי - אם מישהו שהצהיר בראיון ב"ספורט אילוסטרייטד" על משיכתו לגברים, ייכנס פתאום לתא המקלחת הסמוך לשלי, ישמור עליי באגרסיביות באימונים, או יטפח לי על התחת אחרי שאחטיא זריקת עונשין. ואף שאני מאמין שזה לא יפריע, אין לי מושג גם עד כמה זה יפריע לחברים האחרים שלנו לקבוצה.

אני יכול לנחש שכל מה שאלפונסו סמית' רצה לומר, בנאיביות מוערכת, אחרי שבערך כל העולם צייץ עליו בלי רחמים, הוא שלעובדה שאף אחד לא הרים את היד ואמר "אני הומו" במשך כל עשרות השנים של הספורט האמריקאי המקצועני - יש סיבה אמיתית. ספורטאים לשעבר שיצאו מהארון אמרו שהבעיות הגדולות באו דווקא מכיוון ההנהלות, שמורכבות בדרך כלל מאנשי עסקים שמרנים. הם המחסום האמיתי. ג'ון אמיצ'י, שחקן יוטה ג'אז לשעבר, יצא מהארון אחרי סיום הקריירה והתלונן על השמרנות של המאמן של יוטה ג'רי סלואן. בעולם הספורט המקצועני פשוט לא היה מקום לספורטאים הומואים - לא רק בגלל הפחד מהתגובות של האוהדים אלא בעיקר כיוון שמי שניהלו את הספורט תמיד היו אנשים מאוד שמרנים. ייתכן מאוד שמה שעזר לקולינס היה יציאתו מהארון של ריק וולטס, נשיא גולדן סטייט ווריירס.

בכל מקרה, כעת יש ספורטאי הומו באחת הליגות המקצועניות החשובות בעולם. הוא השראה ולא רק עבור חבריו לליגה, אלא גם לאותו נער מבולבל שמתאמן עכשיו בתיכון בבויזי שבאיידהו, ושמאתמול יש לו גיבור חדש. ועכשיו אפשר לחלום שהמהפכה בדרך - ושממש בעוד רגע קט תעלה לפרקט החמישייה ההומואית הראשונה ב־NBA. בטח בניקס.