נוסעים פעם שנייה לברלין? מה כדאי לכם לראות

ביקור בברלין הוא תמיד חוויה. כשמדובר בביקור ראשון לא פוסחים על כל האתרים ההיסטוריים והאמנותיים וכמובן על אתרי הבילוי והרבה בירה. אבל למי שבא לעיר המיוחדת הזו בפעם השנייה, השלישית וכו', מחכות תמיד הפתעות מהנות ומעניינות.

אנחנו שייכים לקבוצה השנייה. כבר למדנו שכדאי לשכור דירה על פני מלון (יותר זול ונוח), לקנות כרטיס שבועי לתחבורה הציבורית המעולה והזמינה בכל פינה, וגם לחפש מקומות חדשים לבקר, בעיר ובפרבריה.

לברלין צריך לבוא עם ראש פתוח (כמו העיר עצמה), וגם להשתדל להתמודד עם אימי השואה תוך הפנמה כי ראשי העיר אינם מנסים להדחיקה אלא להיפך. הם מתמודדים באומץ עם המטען של פשעי המשטר הנאצי ומנציחים את הקורבנות ברחבי העיר.

האנדרטה לזכר שואת יהודי אירופה היא רק דוגמה אחת לכך. לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר הצוענים שנרצחו במלחמה, שתכנן האמן הישראלי דני קרוון. ב"טיר גארטן" יש אנדרטה לזכר ההומוסקסואלים שהומתו במלחמה, על רבות ממדרכות העיר תמצאו אריחי נחושת עם שמות יהודים שהובלו למחנות ולא שבו ועוד ועוד.

אבל מעבר להנצחת קורבנות מלחמת העולם השנייה, ברלין היא עיר של אמנות מאז ומתמיד. אחרי שתבקרו ב"אי המוזיאונים" ויהיה לכן כוח למוזיאונים אחרים לאמנות, לפניכם כמה המלצות.

אניש קאפור - מראות, דונג ואבן 

לא רחוק מככר פוטסדאם (Potsdamer Platz) שבמרכז ברלין, שוכן מוזיאון מרטין גרופיוס-באו (martin-gropius-bau museum). בניין בסגנון ניאו-רנסנס. בימים אלו ועד 14 בנובמבר מתקיימת במוזיאון תערוכה מיוחדת של הפסל הלונדוני, יהודי יליד הודו, אניש קאפור, הנחשב אחד מחשובי האמנים בעולם.  

בתערוכה בין השאר עבודות העשויות מראות (בגן מוזיאון ישראל בירושלים מוצב פסל שלו מאתו חומר בשם "היפוך עולם"). כמו כן יש בתערוכה "תותח" היורה נוזל אדום על פינת אחד מחדרי המוזיאון, גושי דונג אדום כהה בצורת מזוודה הנופלים ממסילת שינוע עולה (לעבודה, שנבנתה במיוחד לחלל המיוחד של המקום, הוא קורא Symphony for a Beloved Sun), פעמון דונג ענקי שכל הזמן "משויף", "קיר בהריון", עבודות אבן גדולות ומעניינות וכן יצירתו "מות הלוויתן", חמישה חדרים שלאורכם מוצג מעין שרוול ענק בצבע חום, בחלקו מלא אוויר ובחלקו מרוקן. התערוכה היא חוויה שאסור להחמיצה. 

קטה קולביץ - האישה שהנציחה את הכאב

עוד מוזיאון שמומלץ לבקר בו הוא "מוזיאון קטה קולביץ", במערב ברלין. קטה קולביץ (Käthe Kollwitz) היתה פסלת וציירת גרמנייה. ביצירתה היא מבטאת את סבלם של פועלים ושל אנשים קשי היום שחיו בגרמניה בין שתי מלחמות העולם וגם בתקופת הרייך השני. תמונותיה מלאות קדרות ומועקה והרבה עצב, הרבה אמהות שמגוננות על ילדיהן וגם הרבה שכול.

המאורע שהשפיע על חייה ועל יצירתה היה נפילת בנה פטר בקרבות מלחמת העולם הראשונה. במשך כ-17 שנה הכינה את מצבת הזיכרון "ההורים האבלים" לזכרו בבית הקברות הצבאי בבלגיה שם נקבר. במלחמת העולם השנייה נפל נכדה. אחת מיצירותיה המפורסמת נמצאת במבנה "המשמר החדש" ( (Neue Wache.

המוזיאון, השוכן בלב גן פסלים קטן, מלא ברישומיה ובפסליה. כולל העתק פסל ענק שהוקם לזכרה בכיכר קטה קולביץ בברלין (ברובע בפרינסלאוברג). גם אם יצירותיה מלאות עצב, המבקר חש בעומק התיחסותה של קולביץ לפן האנושי בחיינו.

האמן הננזף בפינה

לאוהבי אמנות בת זמננו, אל תחמיצו את "מוזיאון המבורגר באנהוף” (Hamburger Bahnhof) לאמנות עכשווית ברובע מיטה (Mitte), ממש מול תחנת הרכבת המרכזית.

המבנה נבנה בשנת 1846 ושימש 40 שנה כתחנת רכבת. בשנת 1996 שופץ והפך למוזיאון. תערוכת הקבע שלו כוללת יצירות של אמנים ידועים כאנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין.

עתה מוצגת בו תערוכתו של האמן הרב תחומי מרטין קיפנברגר "טוב מאד" (Martin Kippenberger: sehr gut | very good), עד 18 באוגוסט.

זו תערוכה גדולה המתפרסם על אולמות תצוגה רבים של רוב עבודותיו המרכזיות, וכן כרזות של הופעות, קטעי וידיאו, ספרים, קטלוגים וצילומים של האמן שהספיק הרבה ב-44 שנותיו.

בפינת האולם הראשון של התערוכה מוצבת דמות בגודל אמיתי של האמן העומד עם הגב לקהל. קיפנברגר יצר אותו ב-1989 לאחר שהואשם ע"י מבקר אמנות בעמדות ניאו-נאציות. מהפינה נשמעות כל הזמן צעקות נגדו. הכותרת של העבודה: "מרטין, לפינה, אתה צריך להתבייש בעצמך". אין צורך להיות פרופ' לאמנות כדי להתרשם מעבודותיו של קיפנברגר.

כך הציל אוטו וויידט יהודים בברלין

 

ומשהו יהודי: אני ממליץ בחום לבקר במוזיאון הקטן אוטו וַויידט ברובע "היהודי" לשעבר של ברלין, סמוך ל"הקשה מארקט" (Hackscher Markt).

מדובר במבנה ישן בו הפעיל הגרמני אוטו וויידט (Otto Weidt) במלחמת העולם השנייה בית מלאכה למברשות ובו העסיק יהודים חרשים ועיוורים. הוא הגן עליהם בחירוף נפש והצילם מצפורני הנאצים. אחת מהעובדות שלו, העיתונאית והסופרת אינגה דויטשקרון, שימשה מזכירה בבית המלאכה. היא ואמה התחבאו כל המלחמה בברלין ושרדו. לימים שימשה דויטשקרון עיתונאית ב"מעריב", חייתה בישראל 30 שנה ולפני 10 שנים שבה לברלין, נלחמה עם הרשויות להפיכת המבנה למוזיאון והצליחה. כמו כן, בזכותה הוענק לאוטו וויידט לאחר מותו אות חסיד אומות העולם.

כיום מבקרים בו תיירים רבים, לאו דווקא ישראלים או יהודים, והוא מהווה חלק מהאתרים ההיסטוריים הרשמיים של עיריית ברלין. באותה קומה נמצא גם אולם קטן המנציח את הגרמנים שהצילו יהודים בזמן המלחמה. אתר זה שייך למוזיאון גדול יותר שבו אירעה ההתנקשות הכשולת בהיטלר בידי שטאופנברג בשנת 1944.

דויטשקרון עצמה, בת 91 וצלולה וחיונית לחלוטין, מדריכה במוזיאון מידי פעם תלמידי בית ספר גרמנים. זו עתה משימת חייה. בתיאום מראש נפגשנו אתה לשיחה ארוכה וזו היתה חוויה בפני עצמה.

ומשהו אישי: מה קרה כשאיבדתי את הפאוץ' שלי

המושג ואנזה קשור אצלנו כמובן ב"פתרון הסופי" - תוכניתם של הנאצים להשמדת העם היהודי (בינואר 1942 כונסה בווילה בוואנזה, ועידה בין-משרדית לדון בדרכים לביצוע התוכנית).

ואנזה היא פרבר של ברלין, כחצי שעה נסיעה בלבד ממרכז העיר. זו שכונת וילות יפהפיה לחוף אגם. אם לא היתה קשורה לטרגדיה הנוראית של העם היהודי, ייתכן שהיינו יכולים ליהנות יותר מביקור במקום.

בעבר כבר ביקרנו ב"וילה ואנזה" וסיירנו מצומררים בין חדריה, עיינו במסמכים והבטנו בצילומים.

גם ביקרנו בבית של הצייר היהודי המפרסם מקס ליברמן שהתגורר ליד "וילה ואנזה" ולמזלו נפטר 1935, לפני המלחמה. כיום משמש הבית על חוף האגם כמוזיאון מקסים ולו גינה נהדרת.

הפעם החלטנו רק לטייל לאורך האגם, המשמש את הברלינאים כאתר נופש וספורט. לחופו מעגנים רבים של סירות, בהם סירות מפרש וגם יאכטות קטנות.

היה זה יום אביב שטוף שמש באמצע חודש מאי. ישבנו על ספסל והשקפנו על הנוף. חצי שעה אחר כך קמנו וצעדנו במעלה הגבעה לעבר תחנת הרכבת כדי לחזור לברלין. עוד אכלנו ארוחה קלה ועלינו על הרכבת. במחצית הדרך הבחנתי שאין לי את הפאוץ' שהיה צמוד למותני, ומלא בכל טוב – דרכון, מכשיר סלולרי, ארנק עם כסף מזומן וכרטיס אשראי.

חטפתי הלם. בתחנה הקרובה ירדנו ורצנו לעבר הרציף בצד הנגדי כדי לחזור לוואנזה. הגענו מתנשפים למסעדה הקטנה אבל שם לא ראו את הפאוץ'. משם רצנו לספסל שלחוף האגם, אבל לא מצאנו זכר לפאוץ'. כל פחי האשפה בסביבה גם זכו לבדיקה אך לשווא.

מדוכדכים שבנו לברלין. היה ברור שיש לדווח למשטרה ולשגרירות הישראלית הרעיון הראשון שצץ במוחי היה לגשת למוזיאון אוטו וויידט, שם הכרנו את אחד העובדים מביקור קודם.

אותו עובד לא היה במקום אבל עובדת אחרת מיד התגייסה לסייע לנו. צלצלה לשגרירות ישראל ושם ביקש ממנה המשיב

לדבר אתנו. אחרי שווידא שמדובר בשמי, בישר לנו כי הפאוץ' נמצא והוא ממתין לנו בתחנת המשטרה של השכונה "ניקוליזה", הסמוכה לוואנזה.

רצנו שוב לתחנת הרכבת הסמוכה למוזיאון ("הקשה מרקט") ונסענו ל"ניקולאסזה". שוב שכונה פסטורלית וירוקה. תחנת המשטרה ממוקמת ממש ליד תחנת הרכבת. בניין אבן גדול ממדים שבעב היה אימתם של היהודים שגרו בסביבה. בבואנו לתחנה היו שם שני שוטרים בלבד. אחד מהם, דובר אנגלית שוטפת, טיפל בנו ומיד הביא את הפאוץ'. חוץ מהכסף היה לא היה חסר בו דבר. איזה אושר!

מתברר כי הפאוץ' נפל ממותני כשישבנו על הספסל לחוף האגם מבלי ששמתי לב. מוצא ישר תושב ברלין (שאח"כ התברר שמו: Bernd Buggenthien) מצא אותו והביא אותו מיד לתחנת ניקולאסזה. כל החוויה הזאת נמשכה כשעתיים, למזלנו. מיותר לציין איזו הקלה חשנו.