השבוע: סיוטי קיץ

גדעון סער, שר הפנים, גאה באזרחים שהצטרפו למאגר הביומטרי מרצונם החופשי. לדבריו, היענות האזרחים היא אחד המדדים להצלחת הפיילוט שהחל השבוע. סער לא סיפר לזריזים שהתלהבו, בעיקר מהמעבר המהיר בביקורת הדרכונים, שרוב מדינות העולם לא קידמו את המאגר הביומטרי מחשש לפגיעה בזכויות האזרח. תעודות זהות חכמות קיימות בחלק ממדינות ה־OECD, אבל הן אינן מאגר ביומטרי, לידיעת סגנית השר פאינה קירשנבאום, שהתאמצה להסביר למה כדאי לנו להיות כמו המדינות המפותחות. המדינות היחידות שמתחילות להפעיל משהו דומה הן מקסיקו וספרד.

קירשנבאום לא ציינה גם שרוב המדינות בורחות מהקמת מאגר ביומטרי, משום שיש במיסודו פגיעה בפרטיות ובביטחון האישי של האזרחים. מי מבטיח, למשל, שאיתמר בן גביר, מי שהיה פעיל בתנועת כ"ך, הורשע בכשמונה עבירות פליליות וכיום הוא עורך דין שמגן על נערי גבעות, לא יהיה שר הפנים בעוד עשר שנים? ומכאן אפשר רק לתת לדמיון להתפרע על מעלליו של האח הגדול, שייבחר יש לציין בבחירות דמוקרטיות, וזה עוד לפני שגורמים לא נחמדים עלולים לפרוץ למאגר הביומטרי (אף על פי שאנחנו יודעים לשמור על הסודות שלנו, ולראיה יש לנו רק שני אסירי X) ולשתול טביעות אצבע של אזרחים תמימים בזירות פשע, דוגמה אחת מני רבות. כדאי לדעת שבניגוד לכרטיסי אשראי תווי פנים וטביעות אצבע לא ניתן לבטל או להחליף.

 

היו מי שקינאו במצרים. המהפכה נראתה לפחות בתחילתה רומנטית ומעוררת השראה. זיקוקי דינור, ריקודי עם מרגשים. נסחפנו לרגע אחד של הזיה, וכיכר תחריר הפכה לכיכר רבין. הכיכר התמלאה באזרחים שקראו "ביבי הביתה". גנץ העמיד לנתניהו אולטימטום של 48 שעות. נתניהו לא האמין שגנץ ירצה להפוך משהו, ממש כמו שמורסי לא חשד בגנרל סיסי. נתניהו, עם כץ ולפיד לצדו, הופיע על אחת המרפסות בגן העיר, ובקול ניחר קרא במגפון: "מחיר העראק לא יירד, והוועדים לא ישברו אותנו". חלפו 48 שעות. גולני תפסו שליטה ברחובות. ביבי ושרה הועברו למעצר הגנתי בקריה, ושלי יחימוביץ' מונתה לראשת ממשלה זמנית. 24 שעות נוספות חלפו. העם חזר בו. נציגי המחאה ייללו לגנץ וביקשו מביבי סליחה. ביבי כעס, אבל הסכים בעידודה של שרה לחזור, לטובת עם ישראל. וכדי לרצות את המוחים עופר עיני מונה לרמטכ"ל. האמת היא שההזיה התפוגגה עוד לפני שהושלם מינויו של עיני.

אחרי שאבק השמחה התפזר בכיכר תחריר (בכיכר רבין סתם השליכו בלוני מים נטולי אידיאולוגיה), עלו לרשת סרטים שתיעדו תקיפות מיניות של נשים בלהט התשוקה להיפטר ממורסי. מצרים של אחרי המהפכה מסוכנת לא פחות ושסועה לפחות כמו בימי מורסי, והדרך לדמוקרטיה נראית רחוקה. ואצלנו? אין מהפכות. בעיר אחת חייל חרדי מותקף כי הוא חייל, בעיר אחרת שר הפנים נתפס במצלמות מאוהב והים מלא מדוזות.