מסע הצלב של זליג הצליח?

ליגת הבייסבול האמריקאית (MLB) החלה להשעות שחקנים בפרשת הביוגנסיס-גייט. קומישינר הליגה, באד זליג, אינו מתכוון לנצל את סמכותו להעניש את אלכס רודריגז "לטובת האינטרס של הבייסבול". הוא השעה את "איי-רוד" עד סוף עונת 2014 - או 211 משחקים - בזכות הסכם הסמים המשותף (Joint Drug Agreement) בין ליגת הבייסבול ואיגוד השחקנים.

ההסכם, בין השאר, מאפשר לליגת הבייסבול להעניש שחקנים בגין מה שמכונה "תוצאות חיוביות שלא עברו אנליזה" (non-analytic positives), כלומר הליגה אינה זקוקה לדגימת סמים ממשית כדי להשעות שחקן בגין שימוש בחומר אסור.

הוכחות אחרות לצריכת הסמים מספיקות. לכן ההשעיה של איי-רוד ו-12 שחקנים נוספים היא במסגרת הזכויות החוקיות של הליגה. איי-רוד צפוי לאבד חוזה בשווי 34 מיליון דולר בשנה.

אך לא בגלל זה ההחלטה בכל זאת מעוררת לא מעט תהיות.

ראשית: מדוע איי-רוד או אף אחד מהשחקנים האחרים המעורבים בשערורייה, מעולם לא נכשלו בשום בדיקת סמים? ייתכן ויתברר שהבדיקות עצמן חסרות תועלת, משתרכות צעד אחד מאחורי הכימיה המתוחכמת של הסמים שהן נועדו לגלות. תשובות טובות יותר לשאלה הזו היו מתקבלות לו נוהל דיון כלשהו, לנוכח ההיסטריה סביב ביוגנסיס-גייט, לגבי הסם הספציפי בו מדובר.

לא נראה שמישהו כלל טרח לקבוע מה בדיוק לקחו השחקנים האלה? לפי ראיון שהעניק ויקטור קונטה, לשעבר הבעלים של מעבדה שייצרה סמים לספורטאים, מדובר בהורמוני צמיחה וסוגים שונים של טסטוסטרון שצורכים בגלולות לבליעה. קונטה טוען גם כי הסמים ככל הנראה יצאו מהמערכת של השחקנים כבר בתוך שעות ספורות. לדבריו, אם בולעים גלולה אחת לפני השינה, השתן בבוקר כבר לא יחשוף שאריות שלה. כך שלא ניתן אלא לשאול: עד כמה יעילים הסמים האלה כבר היו יכולים להיות? האם הקליניקה של אנתוני בוש פשוט חילקה פלסיבו? בהקשר הזה, יש לברר עד כמה יעילים הסמים מגבירי הביצועים (PED), לפחות בכל הקשור לבייסבול?

נרטיב "עידן הסטרואידים" מוכר לכל, וכן הטענה על העלייה בכוח הנוכחות במשחקים. אך ככל הנראה מדובר יותר במיתוס מאשר במציאות בפועל. ג'ו שיהאן, לשעבר כותב ועורך ב- Baseball Prospectus מכנה זאת "שקר אחד גדול", שהוא מצליח להפריך בעזרת סטטיסטיקה פשוטה. בעקרון הוא טוען כי הירידה במספר ההום ראנים ואחוזי החבטות המוצלחות מאז החלו בבדיקות הסמים, אינה נובעת מכך שהצליחו להבריח את הסמים מהמשחק, אלא בשל עלייה באחוזי הפסילות (strikeout). "סטרואידים לא גרמו להום ראן. הבדיקות לא הפסיקו את ההום ראן. כשמחבט מכה בכדור, ישנה אותה עוצמה במגע כפי שהיתה ב-2007 וב-1995. זו האמת". אם כך, מדוע בליגת הבייסבול כל כך מתקשים לקבל זאת?

מדוע השאלות המשפטיות והרפואיות הנובעות מפרשת הביוגנסיס לא עולות לדיון?

זאת מכיוון שהמקרה אינו עוסק בשאלות משפטיות או רפואיות, אלא במבול הסטרואידים וקדושת האופן בו אדם תופס את משחק הבייסבול. לא ברור מתי בדיוק הפכו הסמים מגבירי הביצועים לנושא טעון כל כך מבחינה מוסרית, ייתכן שהוא שריד של המלחמה הקרה וצריכת הסמים המסיבית של הנבחרת האולימפית של מזרח גרמניה בשנות ה-70.

פגשנו אז את האויב והוא התגלה כחבורה של שחייניות חסונות עם קולות עמוקים שהממשלה שלהן בעצמה הזריקה להן את הסמים. כיום האויב הוא כוכב על מזדקן, שמרוויח יותר מדי ואינו זוכה לאהדה רבה, שנראה נחוש להשמיע את דברו.

באד זליג עם אלכס רודריגז. שחקן לא ממש אהוד עוזב את הליגה - אז מה? | צילום: רויטרס

 

מה חסר לליגה? בדיקת סמים חיובית

 אנחנו שומעים כל הזמן על הררי הראיות שצברו בליגה נגד רודריגז, אבל מה כן חסר לליגה? בדיקת סמים חיובית, או ראיות לכך שהסמים שהוא צרך לכאורה באמת שיפרו את הביצועים שלו.

אז מה המטרה של כל זה? את טובתו של מי משרת המקרה הזה? בוודאי לא את טובתם של האוהדים. הם אולי שונאים את איי-רוד, אך לא כל כך איכפת להם מהסמים מגבירי הביצועים. הם לא בהכרח מעניקים למשחק הבייסבול ערך מוסרי גבוה, הם פשוט אוהבים לצפות בו. בייסבול הוא הסחת דעת. אך זליג ממשיך להסיח את דעת האוהדים מהסחת הדעת שלהם על ידי גילום תפקיד הלוחם המוסרי שאיש אינו מעוניין בו או במטרה החבולה שלו.

זליג מטיף לציבור שכמעט ואינו קיים. בדמדומי הכהונה שלו, הוא מנסה נואשות להוסיף סיבוב נוסף  לסאגת הבייסבול של קן ברנס, שיעסוק הפעם בדרך בה השיב למשחק את היושרה שלו, מעין קיינסו מאונטיין לנדיס מודרני. הבעיה היא שסליג הוא האדם היחיד שחושב שצריך להציל את נשמת הבייסבול הוא אולי הקומישינר של הליגה, אך בשלב זה מדובר בליגה משל עצמו.