אלבום: תום אודל / "Long Way Down"

לא כל אחד מדיח את קניה ווסט מצמרת המצעד הבריטי. בטח שלא צעיר בן 22 באלבום הבכורה שלו. אבל זה של תום אודל הוא בהחלט התחלה מעניינת, גם אם לא אחידה.

קהל היעד: חובבי בריטים רגישים.

דבר המבקר: בניגוד לקהל, המבקרים הבריטים קידמו את פני האלבום באש מכל קנה אפשרי. ב"NME" העניקו לו 0 מתוך 10, מה שגרם לאביו להתקשר למגזין ולמחות.

מבקרים רחומים יותר הצביעו על הבנאליות של חלק מהטקסטים (תאהבי אותי, תישארי איתי, כאלה) וקבעו כי מדובר בצעיר שעדיין מחפש את קולו האמיתי. כל זה הגיע כסטירת לחי לאודל, שהחל לכתוב ולנגן בגיל 13, התגלה בגיל 18 ובשנה שעברה זכה ה־EP שלו בפרס ה־BRIT של "בחירת המבקרים".

אודל נכנס היטב למשבצת של הרגיש, עם קול שמזכיר קצת את כריס מרטין מקולדפליי, וההתמחות שלו היא בלדות עם דגש חזק לפסנתר. פה ושם, כמו בשיר ""Another Love, זה מזכיר מאוד את הלהקה הסקוטית המצוינת The Waterboys, על סף חיקוי של מייק סקוט. שירים קצרים, קליטים מאוד ונאיביים להפליא, והתמימות המוחלטת הזאת יכולה לכבוש או לעצבן את האוזן.

אפשר להבין למה מבקרים מנוסים יחשבו שבלדת פסנתר כמו "Sense" עולה על העצבים, אך קהל צעיר ימצא בה הרבה קסם ורגש. הסינגל המוצלח "Can't Pretend", עם מעברים מעניינים והפקה מלוטשת, הוא הוכחה מובהקת לכך. נכון, החומרים אינם ברמה אחידה, ואודל טרם החליט אם הוא פופ לבני הנעורים או משהו מעבר, אבל זו תהיה טעות להתכחש לכישרון שלו.

שורה תחתונה: אלבום פופ נעים ומלודי, שמזכיר קצת יותר מדי אמנים אחרים (NMC יונייטד, 35 דק').

• באדי גאי / Rhythm And Blues. באדי גאי בן 76, אבל גיטריסט הבלוז לא ממש יוצא לפנסיה. שלוש שנים אחרי אלבומו האחרון והמוצלח, הוא מוציא דיסק כפול עם שיתופי פעולה מעניינים כמו חברי אירוסמית, קיד רוק וקית אורבן. שני הדיסקים מתחלקים בין R&B פאנקי לבין בלוז שורשי. הקו המחבר ביניהם הוא הגיטרה החשמלית של גאי (NMC יונייטד, 79 דק').