חיסכון פנסיוני: דרושה יצירתיות

השבוע יצאו מירושלים בשורות קשות. "המדינה לא יכולה לתת רשת ביטחון לפנסיה", אמרו שם בהצדיקם את המהלך להפחתת הריבית התחשיבית בקרנות הפנסיה. "הצלנו את הקרנות", הסבירו בגאווה את הקיצוץ ה"בלתי נמנע" לפנסיונרים שיספגו קיצוץ של 10% בקצבאותיהם. הדיון שמתקיים באוצר על החיסכון הפנסיוני נסב על נרטיב של הפחדה לשם הצדקת הקיצוץ: "אם לא נקצץ הגופים לא יעמדו בהתחייבויותיהם", אומרים שם.

האתגרים העומדים בפני החיסכון הפנסיוני שלנו - סביבת הריבית הנמוכה והתארכות תוחלת החיים - הם אמיתיים. ואולם, שום דבר אינו גזירת גורל. אמירות כמו "המדינה לא יכולה להבטיח כך או לשאת באחריות כזו או אחרת", משמעותן אחת: יקר להבטיח רשת ביטחון או לקחת אחריות. לכל יש משמעויות תקציביות, אבל בסוף מדובר בסדרי העדיפויות שלנו כחברה, ואנו צריכים לקבל החלטה חברתית - לא רק כלכלית: האם מקובל עלינו מודל המוביל חוסכים לעוני? ואם לא, מהו האיזון שנרצה בין הטיפול בפנסיה לבין ניצול המשאבים לצריכה כעת? ואגב, מבחינה כלכלית לא בטוח שהמודל הקיים מביא בחשבון את כל העלויות הישירות והעקיפות שיתעוררו אם דור הקשישים יהיה עני.

בשנים האחרונות נערכו במערכות הפנסיוניות בעולם רפורמות רבות בגלל התארכות תוחלת החיים. בישראל מתגלה אוזלת ידו של האוצר בהטלת מלוא האחריות והסיכון על החוסכים, ומאז הוא מקצץ פעם אחר פעם ומוביל את החוסכים לעתיד של עוני, וזאת ללא מדיניות סדורה וברורה ובקבלת החלטות סותרות. בין מודל שבו המדינה מנהלת בעצמה את כל המערך הפנסיוני ונושאת בהתחייבויות הפנסיוניות לבין המודל הקיים היום - שעמו מתקשה מאוד החוסך להתמודד - ישנן עוד כמה אפשרויות שאפשר לשקול:

1. תוחלת החיים מתארכת? אתגר, אבל לא רק בישראל. במקומות שונים בעולם, ובהם גרמניה והולנד, בחרו בפתרון של הגדלת ההפרשות. בישראל, לעומת זאת, באופן תמוה המגמה הפוכה. זאת ניתן לראות בהפרשות הלא מספקות שנקבעו בהסדר פנסיית החובה. האקטוארים טוענים שבהסדר זה "שיעור התחלופה" (היחס בין גובה הקצבה לשכר - א"א) יהיה 30% מהשכר הממוצע במשק. מגמה זאת מתבטאת גם בהצעה המופרכת של האוצר להגביל את תקרת השכר להפרשות ל־15 אלף שקל. צריך לזכור שכפי שמדברים על הצורך להעלות את גיל הפרישה, משום שכשהוא נקבע לא צפו שהחוסכים ימשיכו לחיות שנים רבות כל כך, צריך לקבוע את שיעור ההפרשות לפנסיה ולעדכנו בעתיד.

פנסיה | צילום: shutterstock

2. מערכי הייעוץ וההפצה של המוצרים הפנסיוניים בישראל מזעזעים. חוסכים שרוצים לעשות בחירות מושכלות נתקלים בקשיים בדמות משווקים מוטי אינטרסים המובילים לא פעם לטעויות קריטיות או יועצים פרטיים שנותנים המלצות לא אפשריות לביצוע. פתרון אפשרי לכך הוא הטלת האחריות על המעביד. מכיוון שהמקום הראשון שבו אנו פוגשים את מערכת הפנסיה הוא מקום העבודה, ניתן להטיל על המעביד אחריות (משפטית מלאה) להפגשת העובד פעם בשנה עם יועץ אובייקטיבי שביכולתו גם ליישם את המלצותיו. נוסף על כך, ניתן להטיל על המעביד את האחריות לנהל משא ומתן ולהשיג הסדר טוב ומיטיב עם העובד (כיום לעתים בוחר המעסיק לקדם את ההסדר של הגוף המוסדי שנתן לו אשראי פרטי, גם אם ההסדר הזה גרוע לעובד).

3. לשבת במשרד הממוזג ולדבר על העלאת גיל הפרישה ל־70 זה טוב ויפה, אך לא בטוח שהעובדים בעבודות פיזיות מסוגלים לכך. הוריי האהובים, למשל, העובדים שניהם במקצועות הסיעוד, מתקשים להמשיך לאחר 40 שנה של סחיבת חולים. בעיה זו ניתנת לפתרון באמצעות קביעה שיציאה לפנסיה תיעשה אחרי 40 (או יותר, במידת הצורך) שנות עבודה. בעבודת כפיים שלא דורשת השכלה יתחילו מוקדם ויפרשו בגיל 65. עובדים שנסעו להודו, למדו לתואר ולעוד תואר ונכנסו לשוק העבודה בגיל 30 - ייצאו בגיל 70.

4. המודל הקיים נבנה כשאנשים נשארו במקום עבודה במשך שנים, והוא לאו דווקא מתאים לעולם תעסוקתי שבו בגיל 45 המערכת בועטת את העובד החוצה והוא מבלה תקופות ארוכות באבטלה או חוזר למערכת בשכר נמוך יותר. בעיה זו ניתנת לפתרון אם יתאפשר לעובד להפריש לפנסיה שיעורים גבוהים יותר בשנים שבהן שכרו בשיא או אם תועלה התקרה המותרת להפרשה.

5. הריכוזיות במערכת הפנסיונית מזיקה. מדינות שונות בעולם שרוצות לעודד תחרות בין קרנות פנסיה מלוות אותן בתחילת דרכן, כדי שהציבור ירגיש בטוח יותר לשים בהן את כספו.

6. אחד הפתרונות שעליהם מדובר לאחרונה הוא הקמת קרן פנסיה ממלכתית שתנהל המדינה. צריך לבחון פתרון זה היטב. התנהלות קרן הפנסיה ה.ע.ל הוותיקה יכולה ללמד משהו על מה שקורה כשנותנים לפוליטיקאים לנהל פנסיה. ואולם, אין ספק שנדרשת חשיבה מחודשת על המודל שלפיו כל הסיכונים - שוק, תנודתיות, דמוגרפיה ועוד - הם רק על כתפי החוסך, והמדינה היא בתפקיד המקצץ בלבד.