איך לחסוך שנקל על שמנת ולהחמיץ את העתיד

יש אנשים שהתייאשו מהממשלה החדשה והתאכזבו משר האוצר החדש. יש אנשים שמספידים את הקריירה הקצרה של הפוליטיקאים החדשים שהבטיחו: באנו לשנות. אני לא אחד מהאנשים האלה. לטעמי, ההספדים על מותה של התקווה מוקדמים מדי. ובכל מקרה, אם לצטט את אחת הקלישאות החביבות על שמעון פרס: ייאוש זו לא תכנית פעולה.

במקום ייאוש ואכזבה, במקום קללות בפייסבוק, במקום נעליים במיצב עלוב שמתחזה לאמנות, אני מציע שננסח את הדרישות שלנו מנבחרי הציבור, כדי לעזור לממשלה ולכנסת להחליט מה חשוב, מה יותר חשוב ומה הכי חשוב.  

הנס הישראלי מתחולל לעתים קרובות למרות הממשלה, ולא בזכות הממשלה. היזמות והיצירתיות, המדע והטכנולוגיה, הרפואה, החקלאות, התרבות, כל אלה לא נולדו בוועדת שרים או במליאת הכנסת. לפעמים הממשלה התורנית הפריעה יותר, לפעמים פחות. מהטפטפות המתוחכמות שמשקות את דרום אמריקה, דרך הקופקסון של טבע שנולד במכון וייצמן ועד האקזיט של Waze, כל אלה הישגים של ישראלים נחושים, חכמים, חצופים, ממזרים. את הפוליטיקה הם השאירו לפוליטיקאים וככה זה גם נראה.

אבל, מתברר שאנחנו צריכים ממשלה. גם מדינת תל אביב צריכה את ירושלים. המשברים האחרונים, מהקריסה הפיננסית של 2008 ועד התפרקות המשטרים באזור שלנו, מלמדים שאנחנו צריכים ידיים טובות על ההגה. אחרת, בועות החיים הטובים יתנפצו. לכן, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ייאוש.

מה טפל, מטופש, סר טעם, קל לראות. תפתחו טלוויזיה ותראו איך הורסים את תאי המוח של הישראלים עם ריאליטי במקום מציאות. אבל מה באמת חשוב ומה מתחזה לחשוב קשה יותר לקבוע. השבוע הכניסו את השמנת לרשימת המחירים שבפיקוח. וואו. איזה מזל. אם הייתי אוכל שמנת, הייתי חוסך שנקל. בזמן שרגולטורים משועממים מבזבזים את הזמן על שטויות, בזמן שחברי כנסת מחפשים כותרת פופוליסטית שתזכיר לנו את קיומם, בזמן שאומת הפייסבוק שועטת לגרונו של הרשע התורן – אנחנו מפספסים את הבעיות האמיתיות.

אנחנו חייבים להגדיר את סדר העדיפויות הלאומי. מי זה אנחנו? כל ישראלי שמרגיש שיש לו מנייה במפעל הציוני. אנחנו חייבים לבוא לנבחרים שלנו ולהגיד: זה מה שצריך. אני יכול להציע כמה נושאים לטיפולה של הממשלה. אחרים יציעו נושאים אחרים. בסדר גמור, אבל בואו נדבר על זה.

אפשר לדבר, וצריך לדבר, על הפנסיה, כל מי שקורא "כלכליסט", יודע שאנחנו עוסקים בבעיית הפנסיה באובססיביות. אפשר לדבר, וצריך לדבר, על מערכת הבריאות. הרופאים שלנו מצוינים אבל המערכת סובלת ממחלה כרונית. אפשר לדבר, וצריך לדבר, על אי שוויון. הממשלה חייבת לבחון כל פעולה שלה גם לפי השאלה האם היא תורמת להקטנת הפערים או להגדלתם. אבל, מכיוון שאי אפשר לפתור בקדנציה אחת את כל הצרות, אני מציע את הפוקוס הבא, אחד לטווח הקצר ואחד לטווח הארוך.

בטווח הקצר: בעיית הדיור היא החשובה ביותר, הן כשלעצמה והן בגלל שיש בה סכנה ברורה ומיידית למשק כולו, כי בעיית הדיור מאיימת על הכול – מהחשק של ישראלים צעירים לשרת ולשאת בנטל ועד יצבות המערכת הפיננסית. הממשלות הקודמות ניסו להעביר ישראלים רבים ככל האפשר לשטחי יהודה ושומרון בעזרת הטבות, הקלות וקריצות. זו הייתה האידיאולוגיה שלהן. זו גם האידיאולוגיה של חלק ממרכיבי הקואליציה הזו, אבל הקרב על תעודת הזהות של השלטון החדש לא הוכרע.

לכן, אנחנו צריכים לומר לממשלה: את חייבת לדאוג לתנאי שוק כאלה שיבטיחו דיור סביר במחיר הוגן. במיוחד באזורי הביקוש. זה נחמד לדבר על פריפריה, אבל כל עוד מוקדי התעסוקה הם באזורי הביקוש, וכל עוד לא סללו נתיבי תחבורה מהירים בין הפריפריה למרכז, כל דיבור על פריפריה זה סיסמה חלולה. ומישהו, שר האוצר למשל, צריך להסביר לשר הבינוי וההתנחלויות אורי אריאל שגבעות יהודה ושומרון הן לא אזורי ביקוש של רוב הישראלים. אם בתוך שנתיים לא יהיו כאן דירות זמינות, באזורי הביקוש וכמובן גם בפריפריה, אנחנו נאבד את הדור הבא.

לטווח הארוך השאלה החשובה ביותר היא במה להשקיע את משאבי המדינה. כרגע לא ברור האם אנחנו נערכים להתמודד בעולם תחרותי, מתוחכם, רווי טכנולוגיה, של המדינות הצומחות במהירות, או שאנחנו מדשדשים ונסוגים. המדינה חייבת לדאוג לתנאים שיעודדו את המצוינות החיונית להשתלבות בעולם החדש. זה לא קרה בממשלות הקודמות שבהן כיהנו שרים שמתמטיקה ואנגלית איימו על הבערות שלהם.

עכשיו אין לממשלה תירוצים. החרדים שדפקו את מערכת החינוך בדור האחרון מחוץ לממשלה. במשרד החינוך ובמשרד המדע יש שרים רעננים. במשרד הכלכלה יש הייטקיסט. אפשר להגדיל את התקציבים לאוניברסיטאות המחקר. אפשר לעודד את היזמות בקרנות של המדען הראשי. אפשר לפתח תכניות מצוינות בתחומים חיוניים לעתיד המדינה. אלה רק דוגמאות כמובן, אבל העיקרון ברור: דרושה תכנית לאומית להישרדות בעולם החדש, נפלא, של המאה ה-21.