מאלי הורביץ ועד פנחס ספיר - אנשי העבר שנשמח לארח בכלכלה של ימינו
המנכ"ל שהגדיר את התעשייה, הבנקאי שהציל את אמריקה, התובע שניער את הבנקים, השר שדגל בפרגמטיזם, המנהל שחי את השוק והמרצה שייצב את הכלכלה
הורביץ - בגלל העשייה
מאבקי האגו עם ישראל מקוב, תלות היתר בקופקסון, חולשת המניה, פרשת פרומדיקו, תשלומי המס הנמוכים. אפשר לזקוף לא מעט לחובתו של אלי הורביץ, האיש שהפך את טבע למה שהיא. אפשר גם להתרפק על דור התעשיינים ההוא, יפי הבלורית והתואר. אבל כדאי פשוט להסתכל על הורביץ ועמיתיו במבט מפוכח: הם היו אנשי עבודה, לא פיננסיירים. קידשו את העשייה, לא את האקזיט. השקיעו חזרה בעסקים, לא מיהרו למשוך דיבידנדים. התלהבו מפס ייצור, לא רק מהשורה התחתונה. התגאו במספר העובדים שהם מעסיקים בארץ, לא ביעילות ובצמצום. שאפו להותיר חותם, ולא רק בחשבון הבנק של עצמם. לעתים אולי היו יהירים, או מיושנים. אבל תעשייה אמיתית חייבת אנשים כאלה, והם הולכים ואוזלים.
נעמה סיקולר
מורגן - בגלל האומץ להשפיע
ג'יי.פי (ג'ון פירפונט) מורגן שלט בזירת המימון התאגידי בארצות הברית בראשית המאה שעברה, והוא גם נהג לקחת תחת חסותו עסקים כושלים ולבצע בהם ארגון מחדש כדי להחזירם לרווחיות, התנהלות שזכתה לכינוי "מורגניזציה". במשבר של 1907, שכמעט מוטט את כלכלת ארצות הברית והבנקים הגדולים שלה, מורגן כינס בביתו את ראשי קהילת העסקים כדי לאלצם למצוא פתרון למשבר, ואז שכנע את קובעי המדיניות שצריך בנק פדרלי מרכזי כדי שהממשל לא יצטרך להסתמך על גורמים פרטיים במקרה חירום. היעילות, המודרניזציה, המורגניזציה, הדוגמה לנטילת אחריות והיכולת של אדם פרטי להשפיע, להתניע ולהחיות את המשק כולו - כל אלה חסרות היום בהרבה מאוד כלכלות.
תמר טוניק
ספיר - בגלל טובת העם
ללא תעודת בגרות ועם פנקס קטן וכהה ניהל פנחס ספיר, שר האוצר ב־1974-1963 (מלבד שנה אחת של חופש), את הכלכלה הישראלית. הוא לא היה סוציאליסט ולא קפיטליסט: הוא היה פרגמטיסט. אם צריך, הוא דהר במכונית עם תעשיין אמריקאי כדי לשכנע אותו לפתוח מפעל בקריית גת. אם צריך, ביקש מיהודים עשירים לתרום את חלקם למאמץ הציוני במה שהיום היה נקרא קשרי הון־שלטון. אפשר היה לאהוב אותו, אפשר שלא, ראוי בהחלט למתוח ביקורת על ההטבות ליקירי המפלגה. אבל אי אפשר להתעלם מגל הפיתוח האדיר שהוביל, מהעשייה המתמדת למען עובדים, מפעלים ואוניברסיטאות, מהצמיחה שהשיג, ומהתחושה, גם 40 שנה אחרי, שבסופו של דבר זו טובת העם שעומדת לנגד עיניו.
מיקי פלד
פקורה - בגלל הזעם הקדוש
חמש שנים אחרי פרוץ המשבר, התפקיד המרכזי של הבנקים ביצירתו כבר ברור. מה שלא ברור זה איך זה שכל כך מעט השתנה, ומדוע איש אינו מעז לגעת בבנקים או בבנקאים. תשובה אחת סיפק השנה אריק הולדר, התובע הכללי האמריקאי: "חלק מהמוסדות האלה כל כך גדולים שקשה לתבוע אותם". הדאגה ליציבות המערכת גוברת על הכל, ומכאן אוזלת היד. פעם זה היה אחרת: בשנות השלושים, בוועדת החקירה על השפל הגדול, הפרקליט פרדיננד פקורה צלב את בכירי הבנקאים וחשף את עומק ההתנהלות הבעייתית. אז זה הצמיח תיקון: הלהט של פקורה עורר זעם ציבורי אדיר שהוביל להקמת הרשות לניירות ערך ולחקיקת תקנות גלאס סטיגל, שאחריהן הארץ שקטה 50 שנה. גם אז הבנקאים טענו שמי שייפגע הם המשקיעים, אלא שאז היה נשיא, פרנקלין דלנו רוזוולט, שענה: "על זה הם היו צריכים לחשוב כשהם עוללו את הדברים שנחשפים כיום".
אורי פסובסקי
פישר הצעיר - בגלל הנועזות והחוצפה
ב־1985 ביקש הממשל האמריקאי לסייע לממשלת האחדות הישראלית לבלום את האינפלציה, ושלח לארץ צמד כלכלנים, את הרברט סטיין על תקן המבוגר האחראי והמנוסה, ואת סטנלי פישר בן ה־42 על תקן הצעיר המבטיח. האמריקאים הבטיחו אז לישראל סיוע של 1.5 מיליארד דולר, ומבחינת שר החוץ ג'ורג' שולץ הסיוע הזה היה בלתי תלוי בביצוע תוכנית הייצוב. אבל חודשים עברו ודבר לא קרה, הסערה הכלכלית לא נעצרה. עד שפישר הצעיר החליט להתנות את הסיוע ביישום התוכנית, התייצב אצל ראש ממשלת ישראל שמעון פרס, ובהתבטאות פתלתלה אמנם הניח אקדח טעון על השולחן. בתוך זמן קצר הממשלה סוף סוף אישרה את התוכנית, ומאז אני נזכר בפישר ההוא לפחות פעם בשנה, ומתמלא קנאה על הימים שבהם אנשים נועזים וצעדים חצופים היו הגלגלים האמיתיים של הכלכלה.
אמנון אטד
ארזי - בגלל הסלידה מאקזיטים
אפי ארזי היה הזרע שממנו צמחה ישראל להיות "סטארט־אפ ניישן": גאון טכנולוגי שהקים כבר ב־1967 את סאיטקס והפך אותה לחברה המובילה בעולם בתחום הדפוס הדיגיטלי. הרבה שנים לפני סטיב ג'ובס וביל גייטס, הוא עיצב את ענף ההייטק כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: מבריק, תחרותי ובעיקר יצרני. ב־1996, כשדוידי גילה ביקש להשתלט על החברה ונקב לה שווי של מיליארד דולר, ארזי, שכבר לא היה בסאיטקס, התנגד להצעה בחריפות: "סאיטקס איננה באר נפט או נדל"ן שיכולים להיות מטרת כיבוש לפעלולן פיננסי", כתב במכתב גלוי, "היא חברת היצוא מספר אחת של ישראל, הסמל של ישראל החדשה הכובשת את מקומה בעולם בכוח היזמות הטכנולוגית". ארזי טען (והוכיח) שאפשר להצליח ואף להתעשר מפיתוח מוצרים ומכירתם, ולא רק מאקזיטים. כמה מצער שהתפיסה הזאת דועכת.
גבי קסלר
לב - בגלל המקצועיות
פעם זה היה שוק של שמואל־לבים, בראשות שמואל לב עצמו, מנכ"ל בית ההשקעות אנליסט. בשנים האחרונות השמואל־לבים זזו הצדה, נדחקו מפני מנכ"לים שמעדיפים לקבל החלטות על סמך סקרי שוק ולא על סמך ניתוח השוק עצמו. עכשיו השמואל־לבים חסרים כאן יותר מתמיד, מעוררים געגועים לשוק הון שבו אלו שמנהלים את ההצגה הם אנשי ההשקעות, אשפי המניות ומומחי איגרות החוב, ולא המומחים לקמעונאות ולרגולציה. לתקופה שבה בתי ההשקעות נתנו לציבור את מה שהוא צריך, ולא רק את מה שהוא רוצה. לימים שבהם השוק ידע לתקן את עצמו, ולא התחנן שיתקנו אותו.
יניב רחימי
מונה - בגלל ה"ביחד"
ז'אן מונה היה עסקן פוליטי: בן למשפחת סוחרים מצרפת שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית, אבל בפעילותו הפוליטית־כלכלית היה לאדריכל הראשי של האיחוד האירופי. ב־1955 הקים מונה את "ועד הפעולה להקמת ארצות הברית של אירופה", ובתוך שלוש שנים הביא להקמת השוק המשותף. זו לא היתה ההזדמנות הראשונה שבה יישם את אג'נדת השת"פ: במלחמת העולם השנייה הוא הקים מנגנון לתיאום כלכלי בין בעלות הברית - מהלך שקיצר את המלחמה בשנה, להערכת ג'ון מיינרד קיינס. מי שמרגישה בחסרונם של אדם כמו מונה, ושל אמונתו היוקדת בשילוב זרועות, היא בוודאי אנגלה מרקל, שפעילותה להצלת היורו הפכה אותה לאחת הדמויות השנואות באירופה. אבל לא רק למרקל: גם לישראלים, ולמזרח התיכון כולו, לא היה מזיק סוחר שכזה - אחד שירקח עסקה כל כך אטרקטיבית, שתגרום לנו להפסיק לבזבז הון על תקציב הביטחון.
סופי שולמן
תגובה אחת לכתיבת תגובה