ביקורת הופעה: החברים של נטאשה באמפי שוני

קהל היעד: כל מי שהצירוף של מיכה וארקדי גורם ללבו להתרכך.

דבר המבקר: עם פתיחת המופע, קשה היה שלא לחשוב על הטור של מיכה שטרית שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", שבו הוא מבכה את גיבורו, רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד, על העמדה האנטי־ישראלית, אולי גם אנטישמית, שנקט בשנים האחרונות, כשהגיטרה החשמלית הנפלאה של מיקי הררי החליקה על קירות הסאונד של הסינתיסייזר והזכירה לא מעט את ימי הזוהר של הפלויד משנות השבעים. אבל החברים של נטאשה באופן מסורתי סלדה מגיבורים, פוזה והאדרה עצמית, והיא נותרה כך.

החברים של נטאשה. שעתיים שכולן להיטים מצוינים | צילום: רועי ברקוביץ'

"היו לנו המון דברים לומר לכם, אבל איכשהו הם נעלמו בדרך לבמה. אז פשוט נשיר", אומר שטרית וקונה את הקהל במשפט. ואז מגיע הצירוף המופלא: שטרית עם הגיטרה, מחוספס, עמוק, מלטף. ודוכין על הקלידים - דרמטי, פראי, ועדיין צורח בכל פעם שצריך. הצמרמורת במפגש של השניים האלה בהחלט ניתנת לשחזור, גם כ־20 שנה אחרי ששירי האלבום השלישי והאחרון שלהם, "רדיו בלה בלה", שלטו בגלי האתר. שעתיים שכולן להיטים מצוינים, מ"פרדי על הבוקר" הפותח, דרך "עשי לי את המוות", "מלנכולי", "שיר אחר", "על קו הזינוק", "אם כבר לבד", "קוק בצהריים" ועוד. זה מתחיל קצת רגוע, אבל מהשיר החמישי ואילך הקצב של ז'אן פול זימבריס הנצחי והבסיסט החדש גולן זוסקוביץ' תופס תאוצה והאמפי של שוני ממריא. בשירים כמו "אני לא רוקד כשעצוב" או "עכשיו אני" הריקודים סביב ומול הבמה נמצאים בשיאם.