כשהמלחמה בפדופיליה ברשת יוצאת משליטה

מחירה של להיטות יתר 

אחד מהתחומים הקריטיים ביותר בלחימה בפשיעה היא מניעת הפקת והפצת פדופיליה. על פי נתונים מדידים, בהתחשב בכך שהמקום המסוכן ביותר לילד הוא הבית, אחר כך בית הספר ופגישה אפשרית עם זר רנדומלי ברשת נמצאת הרחק מאחור - מותר לתהות מדוע דווקא האפשרות הזו היא זו שמולידה כל כך הרבה היסטריה.

האם היא נובעת מכך שתרבות הצריכה שלנו מקדמת מסר כפול בקשר למיניות הנוער? מצד אחד היא משתמשת בה שוב ושוב לצרכי מכירת מוצרים, כשהיא רוצה דוגמניות ודוגמנים שנראים כאילו עוד לא הגיעו לגיל בת מצווה, אותם מנפנפים המפרסמים כפתיון מול הצופים מזילי הריר. זאת, בשעה שהמוסר האוניברסלי מזכיר לנו - ובצדק גמור - שכל מגע כזה הוא הטאבו האסור ביותר.

 

כוחות שיטור בעולם (ובעיקר בארה"ב) נוהגים לארגן מלכודות דבש לפדופילים. שוטרים מתחזים מנהלים דיאלוג עם מישהו שנראה להם שעשוי להתעניין במגע מיני עם קטינים, תוך כמה זמן הם משכנעים אותו להגיע למקום מפגש עם ה"קטינה", שם מחכים לו שוטרים מרוצים מעצמם ולעתים גם צוות צילום מזיל ריר.

השאלה היא באילו מקרים המשטרה חצה את גבול ההפללה. כמובן, הפללה היא קו ההגנה הראשון של אנשים שנעצרים במצבים כאלה. הם אומרים שהם כלל לא היו מגיעים למקום אלמלא קטינה היתה מפתה אותם. הרהור עגום נוסף: קטינות שמפתות מבוגרים הן פנטזיה פדופילית בסיסית, הפדופיל תמיד משכנע את עצמו ש"היא רצתה את זה". סביר שמספר הקטינות שרוצות מין עם זר רנדומלי שהן דיברו איתו ברשת נמוך ביחס למספר השוטרים שמעודדים את הפנטזיה הזו כחלק ממאמצי המלחמה שלהם.

ולפעמים, באמת מדובר בהפללה. לפעמים, מדובר בגברים שלא היו מעלים על דעתם לקיים יחסי מין עם קטינה ונדחפים לכך על ידי המשטרה. בדרך כלל, השיטה היא להתחיל את השיחה עם ה"פדופיל" על ידי התחזות לבגירה, שאחר כך אומרת שיש לה ידידה או אחות צעירה הרבה יותר שרוצה לקיים איתו יחסי מין. אם האיש מסכים לכך, החיים שלו הלכו. קו הגנה דק, ההגנה מפני הפללה, אומר שאם המשטרה הפעילה יותר לחץ על האיש משהוא הביע עניין, ואם אין לו עניין קודם בקטינים, הוא הופך למעשה לקורבן.

וככל שהפדופילים שמגיעים למלכודות האלה מתמעטים (השוטרים עצמם מודים שהם מופתעים בכל פעם שזה מצליח) כך גובר הלחץ על השוטרים לדחוף אנשים לחצות קו שבכוחות עצמם הם לא היו חוצים. תפקידה של המשטרה, כתב בית משפט בארה"ב (לפני שפסל את קו ההגנה של הפללה משום שלנאשם היו עבירות קודמות בתחום) הוא לא להציב מבחנים מוסריים בפני אזרחים.

ביום מן הימים יהיה עלינו לבחון האם המלחמה בפדופיליה המקוונת עברה את הגבול. אגב, מספר מדינות מקדמות יוזמות לצנזורת אינטרנט, ניטור תעבורת רשת וסגירת אתרים בשם המלחמה בתופעה הזו. לא מן הנמנע שמה שהחל בתור מלחמה מוצדקת בתופעה איומה יהפוך בידי ממשלות בעולם לכלי צנזורה בשימוש נרחב.   

ברזיל עוקצת את ארה"ב, שוב

דיווחנו אתמול (א') על כך שארגוני ניהול הרשת מיישרים קו עם ממשלת ברזיל מול ממשלת ארה"ב בכל מה שקשור לניהול הרשת. הבוקר (ב') ממשלת ברזיל עקצה אותה שוב: היא הודיעה על פתיחת שירות מייל מאובטח.  

המטרה שלו, בינתיים, היא להגן רק על התקשורת של הממשלה ומשרדיה מפני ריגול של ארה"ב וזרועותיה. ההכרזה הרשמית הגיעה מפני נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, באמצעות חשבון הטוויטר שלה. רוסף, שתקפה את ארה"ב בנושא גם במליאת האו"ם, עומדת במצב מביך למדי: לאחרונה התגלה שהמרגלים האמריקאים הצליחו ליירט את תעבורת הרשת במשרד שלה.  

חשוב לציין, עם זאת, שאם וכאשר המייל הברזילאי יהיה זמין לכלל האוכלוסיה הוא אולי ימנע מגישה מה-NSA ושאר החברות ב"חמש העיניים", אבל צריך להיות שוטה גדול מאוד כדי להאמין שהוא ימנע גישה למידע משירותי המודיעין של ברזיל עצמה. גם שירותי המייל הגרמנים, שמשווקים את עצמם במרץ בעקבות פרשיות ה-NSA לאזרחים זרים תחת הסיסמה "פועלים בהתאם לחוקי הפרטיות הגרמניים", מודים שאם הם יקבלו צו משפטי, הם יעבירו את המידע שלך למשטרה בלי לחשוב פעמיים. ולשירותי מודיעין, בכל מקום כמעט, יש יכולת יוצאת דופן לבצע מניפולציות כלפי מערכת המשפט. השירותים הגרמניים נתקלים ביותר ביורוקרטיה, אבל אם הם ירצו את המייל שלך, הסיכויים הם שהם יקבלו אותו.

קצרצרים

1. צרות בתשלובת ההאקרית-צבאית: פיקוד הסייבר של ארה"ב רוצה להכפיל את עצמו פי 4 עד 2015, ובריטניה מקימה יחידה מקבילה. הבעיה: אין די האקרים שמוכנים לעשות את העבודה המלוכלכת של הממשלה. לא בשכר המוצע, על כל פנים. נשמע כאילו הצבא שוב מנסה לשתות עוד כסף באמתלות הקבועות שלו: לא תתקצבו אותנו? האקרים יפרצו למחשב שלכם ויגנבו את תמונות העירום שלא שלחתם. כמובן, העובדה שההאקרים הממשלתיים יפרצו גם הם למחשבים שלכם אינה מוזכרת. אחרי הכל, זה הרבה יותר קל מלפרוץ למחשב של איזה בכיר אל קעידה שעדיין משתמש במחשב סינקלר משנות ה-80.  

2. ובעניין זה, בארה"ב גובר החשש מכך שעיריות ומשטרות מקומיות אוספות יותר מדי מידע על תושבים, במיוחד מידע עליהם כשהם בתנועה ברחוב – כרגיל בתואנה של מלחמה בטרור/פשע. מעניין שעד כה לא צץ הטיעון של מלחמה בפדופיליה. הנקודה המעניינת היא שהמערכות הללו כלל לא מתיימרות לאסוף מידע על פושעים: הן אוספות מידע על כלל האוכלוסיה ומתוכו, נטען, הן מסוגלות להוציא מידע רלוונטי. כלומר, כל האוכלוסיה נמצאת במעקב קבוע, כי יש כמה פושעים. יכול להיות שיש הבדל בין ההגיון הזה ובין ההגיון של מדינת משטרה, אבל צריך מצלמה מהירה במיוחד כדי לתפוס אותו.  

3. דרום קוריאה מפורסמת בכך שיש בה תשתית רשת מעולה, עם מהירות יוצאת דופן ותרבות דיגיטלית משגשגת. עם זאת, יש שם גם לא מעט הגבלות על פעולות רשת שגרתיות למדי - למשל, "עוצר" שבמסגרתו נאסר על קטינים לשחק משחקי מחשב בלילה והגבלות על מפות שהן שריד של מלחמת קוריאה. כעת מנסה הממשלה שם להסיר כמה מההגבלות. למרבה הצער, הכתבה בוחנת את התופעה באספקלריה אמריקאית מאוד - על רקע יללותיה של חברת ענק, במקרה שלנו גוגל, שאומרת שההגבלות הללו מקשות עליה להתחרות.  

4. הטייקון והמדיה החדשה: אחד מנבלי הקרטון של עולם המדיה, רופרט מרדוק, פתח לפני כשנה ומשהו חשבון טוויטר ומאז הוא מפרסם בו את הגיגיו. לעתים הם מעורפלים למדי. הבוקר (ב'), הוא כתב "אנא חשפו את אריק שמידט, גוגל וכו'" במה שנראה כמו פניה שהופנתה אליו, והוסיף "רק חכו" אחר כך הוא ביקש מהקוראים להתעלם מהציוץ הנ"ל. עמדת הרבה בשמש לאחרונה, מר מרדוק?  

• להרשמה לניוזלטר דו"ח טכנולוגי (תיבה שישית)