"קיצוצים רק יגדילו את הגירעון. כולם יחד צריכים להוציא יותר"

פרופ' רוברט שילר זכה לתהילה עולמית כשהצליח לחזות פעמיים את ההתרסקות בשווקים: הוא התריע גם מפני בועת הדוט.קום בתחילת העשור הקודם, וגם מפני בועת הסאב־פריים באמצעו. השבוע שילר זכה בפרס נובל לכלכלה בזכות תרומתו לחקר השווקים, ודווקא שמר על אופטימיות, גם כאשר ברחבי העולם עסקו בחרדה בתרחיש שנחשב בדיוני עד לא מכבר - חדלות פירעון של ארה"ב. 

הסיכוי לחדלות פירעון הפך בימים האחרונים לריאלי מתמיד, לנוכח סירובם של חברי בית הנבחרים הרפובליקנים להעלות את תקרת החוב של ממשלת ארה"ב. אולם למרות הדרמה הסוערת בוושינגטון, ובעוד המחוקקים מחפשים בקדחתנות פתרון יצירתי, הבנקים המרכזיים מכינים תוכניות מגירה והסוחרים בשווקים נערכים לנפילות שערים, שילר הפגין קור רוח צרוף והעריך כי "המשבר הזה ייפתר, לא נראה חדלות פירעון, הכל יהיה בסדר".

הוא אמר את הדברים ביום שני השבוע, במסיבת עיתונאים לרגל זכייתו בפרס היוקרתי, והוסיף כי "גם אם תהיה חדלות פירעון, היא תימשך בערך יום אחד. וגם אם היא תיארך יותר זמן - זה לא סוף העולם".

"כולם שמרנים מדי"

בבסיס הערכתו של שילר שבסוף הכל יסתדר עומדת אמונתו ביכולת הקולקטיבית לעשות את הדבר הנכון. "אני מאמין שעדיין יש במדינה הזו מסורת של שיתוף פעולה שתגבר בסופו של דבר", הוא הסביר. אותה מסורת נמצאת גם בבסיס תוכנית הפעולה הכלכלית ששילר מנסה לקדם בחודשים האחרונים, ושאותה הוא מתאר בראיון ל"כלכליסט", שהתקיים עוד טרם ההכרזה על זכייתו בפרס.

שילר, שנודע בעיקר בזכות מחקריו על האופן הלא רציונלי שבו מתנהגים משקיעים, הוא גם לאחד הקולות הבולטים בפולמוס הסוער בין תומכי מדיניות הצנע לתומכי מדיניות התמריצים הממשלתיים.

מחלוקת זו עומדת גם בבסיס האיום הרפובליקני לא לאפשר את העלאת תקרת החוב. לפי הרפובליקנים, המלחמה בגירעונות נמצאת בעדיפות עליונה, גם במחיר קיצוצים בתקציב הממשלה. ובכל מקרה, הם טוענים, הפתרון לדשדוש הכלכלי המתמשך לא נמצא בידי הממשלה. אם כבר, הדרך להתניע מחדש את הצמיחה היא באמצעות הקלת נטל המס על העשירים, שאותם הם מכנים "יוצרי המשרות".

אלא שלפי שילר, מדובר באבחון שגוי של הבעיה. ראשית, הוא אומר, "גירעונות אינם חשובים כמו שחשבו האנשים שהובילו אותנו אל מדיניות הצנע. אבל מעבר לכך, השאלה היא האם הידוק החגורה בכלל עוזר לצמצם את הגירעון. לקיצוצים יש נטייה פרודקסלית להחליש את הכלכלה, וכך דווקא להגדיל את הגירעון".

ואם לא הצנע, מה התשובה? לשם כך יש לאבחן נכון את הבעיה. ההאטה הכלכלית הנמשכת ברחבי העולם, טוען שילר, "משקפת גישה שמרנית וזהירה של אנשים, תחושה שזה לא הזמן לגייס עובדים או להקים עסק. זו הנטייה שמעכבת אותנו.

נטייה זו למעשה משקפת את האופן שבו אנחנו תופסים אנשים אחרים: למה להיות שמרן עכשיו? כי אנשים אחרים מתנהגים בשמרנות. הם לא מוציאים כסף, ולכן לכל יוזמה עסקית יש פחות סיכויים להצליח.  

"כך נוצר מעגל קסמים, ולכן הפתרון למצב זה הוא מעין החלטה קולקטיבית על כך שלא נמשיך לחכות לנצח. אבל לתחושתי, כרגע הגישה השלטת היא דווקא שעדיף לחכות עד שמצב הרוח הזה ישתנה. בעוד שאני חושב שאנחנו צריכים חוזה חברתי שלפיו אם אנחנו לא מתכוונים להוציא יותר כיחידים, אנחנו צריכים לפעול יחד ולהוציא יותר כחברה".

שילר אינו היחיד שתומך בתוכנית תמריצים ממשלתית כדרך לצאת מהדשדוש הכלכלי; גם כלכלנים זוכי נובל אחרים, כמו פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, תומכים במדיניות כזו. אלא ששילר מוסיף נדבך חשוב: קרוגמן, למשל, קורא לממשלת ארה"ב לנצל את הריביות הנמוכות כדי ללוות בזול וכך לממן את תוכנית התמריצים. אם שילר מציע פתרון אחר: "תמריץ מאוזן". לשיטתו של שילר, במקום להגדיל את הגירעון, הדבר הנכון הוא להעלות מסים וכך לממן עוד הוצאה ממשלתית שתתניע מחדש את הכלכלה.

מסים כהחלטה פטריוטית

אתה קורא להעלות מסים כשלאנשים קשה גם ככה.

"זה נכון, ולכן זה עשוי להישמע רע", שילר צוחק. "אף שחשוב להבין שאם הפתרון הזה ימריץ את הכלכלה, הוא יפצה על העלאת המסים, לפחות בממוצע. מובן שיש אנשים שיפסידו ככה כסף. וכן, זה אכן פתרון שערורייתי משהו".

אבל מאז ימי הנשיא רייגן, הטענה היא שהדרך לתמוך בצמיחה היא דווקא להוריד מסים.

"אני לא מסכים עם הטענה הזו. יכולים להיות לנו שיעורי מס גבוהים בהרבה ואנשים עדיין יעבדו קשה. לפני קיצוצי המס של הנשיא קנדי, שיעור המס השולי העליון בארה"ב היה 90%, והכלכלה בכל זאת שגשגה באותה תקופה".

ובכל זאת, יש אנשים שלא נלהבים לשלם מסים שיממנו מישהו אחר.

"זו אכן בעיה. אבל הדרך הנכונה להסתכל על זה היא 'בוא נעשה מאמץ משותף', הרי גם במלחמה לא כולם יוצאים ללא פגע. אבל אנחנו יכולים, כאומה, להבין שזה יעזור לנו כמכלול: הממשלה הולכת להוציא עוד כסף, וכך יהיו משרות חדשות ומקורות הכנסה חדשים. נכון שיהיו גם אנשים שרק יראו את המסים שלהם עולים. אבל אני חושב שבחברה בריאה, אנשים לא שופטים הכל באופן אנוכי בלבד. לחברים, לשכנים ולבני המשפחה שלך תהיה עבודה, אז למה שתתנגד? הרי בממוצע, מצבם של כולם ישתפר".

זו לא תמונה אמריקאית טיפוסית של אינדיבידואל שדואג לתועלתו האישית.

"אנחנו לומדים מהתקדמות המחקר הכלכלי שאנשים הם לא לגמרי אנוכיים. וזה", צוחק שילר, "דבר שהיינו צריכים לדעת לאורך כל הדרך".