ביקורת אלבום: רועי דהן / "The Man in My Head"

פחות משנתיים אחרי אלבום הבכורה שלו, "Some of This Life", רועי דהן מכה שנית. והוא שומר על הסגנון החמקמק הזה שקשה כל כך להגדרה - בכל פעם שנדמה לך שהצלחת לשים אותו בפינה השבלונית מבחינה מוזיקלית, הבחור שולף ארנב חדש מהכובע, ומבחינה זו צולח את מבחן האלבום השני.

קהל היעד: חובבי אמנים ישראלים ששרים באנגלית את האמת שלהם.

 

דבר המבקר: דהן מרחף כאן בין סגנונות, ובין היתר מעז יותר מבחינה הפקתית לעומת אלבומו הראשון. יש כאן גם צליל פולק־רוקי חם של גיטרות (Maze), וגם פסנתר וסאונד קברטי או דרמטי יותר, כמו בשיר הנושא של האלבום, "The Man in My Head", שנשמע כמו קלאסיקה לילית מהרגע הראשון.

ההשראה היא בפירוש הסבנטיז, שבהן "שיר" היה רק כותרת שנתנה רישיון אמנותי חופשי להתפרע בכמה דקות. מבחינה זו, השלים דהן את הטסט שלו בהצלחה. הוא לא מהסס לטייל למחוזות מעניינים, למשל בשיר "Farewell", שמשהו באינטנסיביות הפועמת שלו מזכיר קטע מתוך "החומה" של פינק פלויד. הבנייה של השירים והקטעים האינסטרומנטליים אטית, מתוחכמת בלי להתחכם, ובעיקר מעניקה הרבה אשראי למאזין הפוטנציאלי. זה אלבום שנע בקצב שלו, לעתים נושא גוון אפל, שילווה אתכם באופן נאמן בשעות מאוחרות. התלבטתי כל העת ביני לבין עצמי לגבי הבחירה של דהן לשיר באנגלית. קשה לטעון שהמבטא שלו הוא הדבר המוצלח ביותר באלבום. לעתים הוא קצת כואב באוזן, וזה צורם בעיקר כי הכתיבה וההלחנה שלו כל כך מוצלחות. תוכלו להתרשם מדהן בהופעותיו וגם בפסטיבל הפסנתר הקרוב, שם יארח בהופעתו את אמיר דדון (43 דק', הוצאה עצמית).

› שורה תחתונה: אלבום שני מוצלח, מתוחכם וטיפה קודר.

בקצרה

 

› הגרובטרון / "השד העברי": פצצת האנרגיה העברית של החודש היא ללא ספק האלבום של הגרובטרון. ההרכב, שהתמחה בגרסאות מודרניות לקלאסיקות ארצישראליות, הוציא אלבום ראשון של חומרים מקוריים. התוצאה: רוח כיפית של אייטיז, ניחוח סנדרסוני קל, וכמעט כל שיר יקפיץ אתכם לריקוד משכר. הבעיה היחידה היא שמדובר בעומס של סוכרים לאורך זמן (42 דק', היי פידליטי).