השבוע: כדור נגד הסתה

בשל מחסור בתקציב בתי החולים בארץ לא מקימים יחידות המתמחות בטיפול בשבץ מוחי כנהוג במדינות המערב. הידיעה התפרסמה בשולי החדשות, ונראה שרק בשל כאב הראש שאחז בי היא משכה את תשומת לבי. מיהרתי לבלוע אספירין למפרע, אף שיש מחקרים הטוענים שהכדור נמצא יעיל רק נגד אירוע מוחי שני.

התמזל מזלי ולא חוויתי את הראשון. ברחוב ממול אני פוגשת מדי יום את מי שאיתרע מזלו. אדם בשנות ה־50 לחייו שאך לפני חודשים אחדים ניהל חברה מצליחה, התאמן במרץ לקראת מירוץ נייקי, וכיום מאופסן בכיסא גלגלים ומובל על ידי עובדת פיליפינית האדישה למי שהיה. רוב הציבור אפילו לא שמע על מחדל השבץ שעלול לחכות לו בפינה חשוכה, כי אנחנו מדינה שמתנהלת בצל המלחמה הבאה - או אם תרצו בצל השלום, שעוד עלול לפרוץ אם הבית היהודי לא יעמוד על המשמר.

הוויכוח, שהתעורר השבוע סביב שחרור רוצחים, גרר תת־ויכוח אמוציונלי. יש שיכנו זאת הסתה, אחרים חופש ביטוי לגיטימי, תלוי בעיני המתבונן. בסופו של דבר הוויכוח שירת את שרי הממשלה, לא בהכרח את המשפחות השכולות. ודאי שלא את הציבור המוטרד מהקיצוצים בתקציב משרדי הממשלה, שפולט עוד ועוד אנשים ממעגל העבודה, עוד לפני שקיבלו את השבץ הראשון.

בנט האשים את לבני בהאשמה מופרכת, שאין טעם לחזור עליה. אבל זו שימשה את נציגי התנועה ועוררה בכנסת דיון מתלהם על הסתה נגד אנשי ציבור. דיון כזה כשלעצמו אינו פסול, אך במקרה דנן הוא הסיט את הדיון האמיתי הנוגע לסדר העדיפויות המדיני של ממשלת נתניהו, וכן, גם של הבית היהודי. הממשלה היא זו שבחרה לשחרר אסירים במקום, למשל, להקפיא התנחלויות. שר הגמלאים, אורי אורבך, יכול למחות עד הפנסיה, איילת שקד ושולי מועלם מוזמנות להמשיך בהצגות אופוזיציונית בכיכרות, אבל מפלגת הבית היהודי בהכרה צלולה שותפה מלאה להחלטות הממשלה.

נתניהו הוכיח השבוע לבנט את מה שהוכיח בשבוע שעבר ללפיד. לשניהם יש עוד הרבה מה ללמוד בפוליטיקה. הוא למשל לא היה מתנצל בפריים טיים. אמנם הטעויות בבחירת הנגידה הן של לפיד, כי נתניהו לא טועה, אבל להעניק ראיון לטלוויזיה ישראלית? הצחקתם אותו. בסוף השבוע הזה ניתן לומר שהסערות חולפות ושערה משערות ראשו של נתניהו לא זזה. בנט יכול לטעון טענה מטפורית שנתניהו מדביק את שערותיו בג'ל. הוא יכול גם לקחת את הדימוי עוד צעד קדימה, ולטעון ששערותיו שלו נפלו מזמן. אבל גם הוא יודע שאף אחד לא יזיל דמעה על ראשו. ואכן בנט לא ממהר לספסלי האופוזיציה. הוא צעיר, נמרץ, עם דימוי עצמי בשמים, ובתפקידו כשר הכלכלה יש לו כל הסיבות להיות שבע רצון. התקציבים, הכוח והצרות הרציניות נשארו בסלו של אחיו החילוני.