אלבום: מיקה שדה / "מה את מעדיפה"

למיקה שדה ישנו אחד הקולות המרתקים בפופ הישראלי. כשהיא פותחת מבערים בלוע, כמו שעשתה לפני כשנה בפרויקט המוצלח "Lunacidal Tendencies", היא מתעלת את רוח מוטאון למיתרי הקול בלי בעיה מיוחדת. האלבום השני שלה מספק הזדמנות ללמוד איך היא מתפתחת גם כיוצרת.

קהל היעד: חובבי פופ נשי ישראלי מבוסס פסנתר.

דבר המבקר: כן, היא החלה את הדרך ב"כוכב נולד 2", אבל שדה, לדעתי, היתה מצליחה בכל מקרה. תראו את שיתופי הפעולה שלה בשנים האחרונות: הופעות ושירה לצד גבע אלון, המופע "דרך המשי" עם צרויה להב ולצד הגיטריסט אבי סינגולדה ("אבי סינגולדה וחברים").

האלבום של מיקה שדה - "מה את מעדיפה"

השותף שבחרה בחוכמה לאלבום הזה הוא דן תורן, שהפך בשנים האחרונות לתוסף מתבקש לכל יוצר שמבקש להזריק אינטליגנציה וחוכמת חיים לתמלילים שלו. ואולם, שדה מביאה קודם כל חוצפה, וזה קריטי כשמסתערים על "דרך המשי", שיר של צרויה להב שהפך לקלאסיקה בלחן וביצוע של יהודית רביץ. שדה מעניקה לטקסט פרשנות מחודשת, בין היתר בשינוי השורה הראשונה שלו בהתאם למקור: "בוא תיכנס בי דרך המשי". כך הארוטיקה המרומזת הופכת מפורשת, סמל לנשיות שכבר לא חוששת לומר מה היא רוצה. הפסנתר של שדה משחק תפקיד מרכזי באלבום. זה מזכיר בלא מעט שלבים ניואנסים של רג'ינה ספקטור או טורי איימוס. עם זאת, אף שהסאונד של שדה נתלה באילנות גבוהים, היא מצליחה להביא לאוזן רגעים יפים ומקוריים, כמו העיבוד המקסים לשיר "W", שבו הטרומבון מצטרף לפסנתר ברכות; או "מה את מעדיפה", שמתחיל כשיר פשוט, אך העוצמה וההתכוונות בשירה משוות לו תחושה קברטית מהפנטת. דווקא הקאבר האחרון, לשיר "ימי התום" (בלחן של רמי קליינשטיין), מיותר לחלוטין ואינו מוסיף כמעט דבר לביצוע המקורי. הגיוון של שדה מתבטא דווקא ביכולת לזעוק שירים, כמו "עוף לי מהעיניים", רוק מכסח שמסתיים בצרחה מצמררת. המרחק הזה, שבין שירה עדינה ומדויקת לבין צעקה, הופך את האלבום הזה ליצירה מעניינת (הליקון, 39 דק').

› שורה תחתונה: קול נשי ומשכנע בפופ הישראלי שכדאי להקשיב לו.