השבוע: מחיר הביטחון

אחרי ההלם מהתפוצצות מכוניתו של הפרקליט ממחוז תל אביב נזעקו הרוחות בדרישה לאפשר למשטרה להתייחס לכל חשוד כאל פצצה מתקתקת - כמו שנוהגים במלחמה בארגוני הטרור. אפשר להבין את ההיסטריה, אבל המחיר שעלולים לשלם אזרחים, שהקרבה המרבית בינם ובין משפחות פשע היא צפייה ב"סופרנוס", מבהיל.

לדוגמה, המקרה שאירע לפני כשבוע ימים - עוד לפני שמכוניתו של הפרקליט התפוצצה. בשעת לילה מאוחרת נסע צעיר לתומו במכונית בכביש ראשי. כפי שמתחייב מתמרורי התנועה, כשהרמזור התחלף לאדום הוא עצר. בעודו שואל את עצמו מתי ישתנה הצבע האדום לירוק, הוא נשלף ממכוניתו בכוח. תוך כדי שהועף לשולי הדרך הבהירו לו השולפים שהם שוטרים בלבוש אזרחי. חלון המכונית נשבר, הצעיר נחבל ואז גילו השוטרים שטעו בזיהוי. סליחה, הם לא אמרו. הם רק הותירו אותו בצדי הדרך ודהרו לחפש את החשוד האמיתי.

למחרת, כשאמו של הצעיר התקשרה למשטרה להתלונן ולבדוק מי אמור לטפל במכונית החבולה ואולי גם בטראומה שהותיר האירוע בבנה, היא הופנתה לחברת הביטוח של הרכב. אילו הצעיר היה ראש ארגון פשע, אחד מעורכי הדין חלקי הלשון, שלקחו על עצמם גם לייחצן את לקוחותיהם, היה נחלץ לתבוע את עלבונו. ואולם, הצעיר הזה הוא אזרח מן השורה, וכשהוא יצא מהבית באותו הערב לא עלה בדעתו שיזדקק בסוף היום לעורך דין, רופא ומוסכניק.

מיגור הפשע הוא מטרה חשובה ממדרגה ראשונה, אבל לא על חשבון זכויות הפרט. לשם כך יש להגדיל את תקציב המשטרה, לגייס שוטרים איכותיים ולתגמל אותם. מהיכן יילקח הכסף? אפשר למשל להעביר למשטרה כמה מיליונים מהמס על המיליארדים הכלואים שחברת טבע שחררה. הרווחים הכלואים של החברות הגדולות ממילא התקבלו אצל קברניטי המדינה כסוג של זכייה בפיס, אז למה לא לבזבז כמה מעות על תקציב המשטרה השדוף? אזרחי ישראל מודאגים ממצב הביטחון האישי שלהם לא פחות משהם מודאגים מתוכנית הגרעין האיראנית, ויש שיאמרו יותר. אך בגרסה הזאת יש כשל לוגי לפחות כל זמן שהציבור בוחר בנתניהו לראשות הממשלה.

נתניהו לטוב ולרע קונסיסטנטי. כמו בקדנציה הקודמת, גם בנוכחית הכל מתגמד בעיניו אל מול האיום האיראני. אם זו המחאה החברתית, ואם זה משבר הדיור, ואם זו מערכת היחסים עם ארה"ב. הוא לא נרתע השבוע ממכות דיפלומטיות עם שר החוץ ג'ון קרי, וכמו כדי לעודד אותו חרץ שר השיכון לשון לפלסטינים עם היתרי בנייה בשטחים.

לאורי אריאל היו רק כוונות טובות. הוא רוצה לשמח את בוחריו ובו בזמן לסייע לנתניהו להרוג את המו"מ עם הפלסטינים. אלא שדווקא בשבוע הזה נתניהו היה מעוניין שתשומת הלב העולמית תופנה לאיראן ולא לירושלים. התוצאה היתה שהווריד במצח של אובמה התנפח, והוא לא מצא במילון הדיפלומטי מילים שיביעו את המיאוס שעמד על קצה לשונו מהתנהלות ממשלת ישראל. עד כדי כך שליברמן, שהיה אחראי בממשלה הקודמת לניפוח הווריד במצח של הילרי קלינטון, נזעק להגן על הברית בין ישראל לארה"ב של אמריקה. מבולבלים? גם אנחנו.