אלבום: ארקייד פייר / "Reflektor"

פתאום בוקע אי שם בשיר הפותח הקול המוכר של דיוויד בואי, ונשמע טבעי לחלוטין. זו רק הפתעה אחת שממתינה למאזינים לסימפוניה החדשה של ארקייד פייר. האלבום הכפול הזה הוא חגיגה של יצירה ושל חיבור בין נועזות מוזיקלית לבין הנאה גדולה. בכל אופן, בואי הגדול לא בא לשיר קולות רקע לכל אחד.

קהל היעד: אוהבי פופ מורכב ורב־שכבתי שמשלב סגנונות.

 

דבר המבקר: הלהקה הקנדית הצנועה החלה לכבוש את העולם כבר עם אלבומה הקודם, ""The Suburbs, שזכה בצדק לדברי הלל. שלוש שנים לאחר מכן הם שבים עם פרויקט שאפתני הרבה יותר, כשאחד המפיקים הדומיננטיים הוא ג'יימס מרפי, לשעבר מ־LCD Soundsystem. מבחינת הניסיון לייצר עולם מוזיקלי מקיף, הקריטריון היחיד להשוואה בשנה האחרונה הוא האלבום של דאפט פאנק, "Random Access Memories", שניסה אף הוא לשלב בין שפות מוזיקליות שונות. אלא שבעוד דאפט פאנק הגיעו באופן מובהק מעולם האלקטרוניקה, ארקייד פייר מגיעים מהבסיס של הרוק, ושילוב העולמות הנוספים של דאנס, רגאיי, אמביינט ומה לא, מתחבר לבסיס המובהק של גיטרה בס תופים הקלאסי.

וכך אפשר לשמוע את שיר הנושא הפותח, "Reflector", שהוא המנון דיסקו־רוק מפואר; או את "Flashbulb Eyes" שכאילו נולד משילוב בין הרגאיי הקלאסי של ג'מייקה לבין פופ חללי. שינויי מקצב מענגים ב־""Here Comes The Night האפלולי - בקיצור, חלק ניכר מהזמן התחושה היא שהגעתם למעבדה של פרופסור מוזיקלי משוגע, שמוזג ומערבב תרכובות קסומות לתוך אוזניכם, כולל קטעי מעבר בין השירים שמזכירים אלבום קונספט משנות השבעים. רוב הזמן הפיוז'ן הזה עובד, בעיקר כי השירים יושבים על רעיונות מוזיקליים מגובשים ולחנים מוצלחים. ההערה היחידה נוגעת לגודש. האלבום עלול להתיש אתכם, בעיקר במחצית השנייה והטיפה נמרחת שלו. ולפעמים הלב סתם משתוקק לאיזה שיר קלאסי, כמו "Normal Person" המצוין, שהוא רוק פשוט שעושה את העבודה בלי התחכמויות. גם ברכבת ההפתעות יש קרון אחד שבו מותר לנוח, לא? (75 דק', הליקון).

שורה תחתונה: אלבום עמוס בפופ־רוק אלטרנטיבי יצירתי שחוצה גבולות, אולי עמוס מדי.