כשגרנו בחוף השנהב הייתי יוצא עם 200 דולר והוריי היו אומרים: "אל תחזור הביתה עם הכסף"

נולדתי בבת ים ב־1968 ליהודית וחיים רביד, ילידי תוניסיה. הם עלו לארץ במסגרת עליית הנוער והגיעו לקיבוץ בני דרום ליד אשדוד, אבל אחרי כמה חודשים של עבודה בחריש אבא אמר לאמא 'לא אעבוד קשה כל החיים בשביל גבינה לבנה ולחם שחור', והם יצאו למעברה בבת ים. אבא עבד בשלוש עבודות, כפועל בניין, כתופר מעילים וכגהצן, עד שהם הקימו יחד משרד להנהלת חשבונות. אני זוכר את עצמי נוסע למשרד שלהם, לוקח תיק עם צ'קים ונוסע להפקיד אותם בבנק הפועלים. רק אחרי זה יכולתי ללכת לשחק.

1981. אייל רביד בבר המצווה שלו עם הוריו יהודית וחיים וחברה, בבת ים | צילום רפרודוקציה: צפריר אביוב

"כשהייתי בן עשר עזבנו לחוף השנהב. אבא עבד שם כשכיר בניהול כספים של חברה לייצור בגטים, והפך אחר כך לבעלים. גדלתי שם כסוג של בן מלך. היה לנו משרת, היה נהג צמוד שהסיע אותי לבית הספר או לשחק כדורגל, היה לי מורה פרטי לטניס. בשישי בערב הייתי יוצא לבלות עם 200 דולר והוראה 'אל תחזור עם הכסף', כי אין אפשרות להוציא כסף מהמדינה. כשחזרנו לארץ, לאמא היה חבל שאפסיק לשחק טניס אז היא לקחה אותי לשיעור. ראיתי המון ילדים במגרש ולא הבנתי מה קורה. אמא הסבירה לי שבארץ לומדים טניס בקבוצה. אמרתי 'מה פתאום קבוצה? אני לא נשאר פה', אבל התרגלתי. הוריי לא רצו שאאבד את הצרפתית ועברנו להתגורר בכיכר המדינה בתל אביב כדי שאלמד באליאנס.

"בגיל 16 ביקשתי מאבי אופנוע. הוא אמר לי שאחכה עד גיל 18, כי אז אוכל לקבל רכב. בגיל 18–19 אבא רצה לממש את ההבטחה ושאל אותי איזה אוטו אני רוצה. ביקשתי סיאט איביזה שחורה. הגענו לסוכנות רכב ופתאום ראיתי שהפקידה מחתימה אותי על תשלומים עבור הרכב. התפרצתי ושאלתי את אבא מה פתאום, והוא השיב 'רצית רכב? תקנה אותו בכסף שלך. אני ערב לך, והדלק והביטוח - עליי'. קניתי אותו ב־36 תשלומים. אבא רצה שאעריך את הכסף וזה הצליח. היום אני נותן לילדים שלי לעבוד בוויקטורי: חלוקת פליירים, אריזות. אני משלם להם מכספי, כי ויקטורי היא חברה ציבורית. חשוב לי שיידעו שכסף לא צומח על עצים.

"הוריי נשואים 58 שנה, ואני לא מסוגל לדמיין אותם בנפרד. הלוואי שהזוגיות שלי ושל אשתי תישמר כמו הזוגיות שלהם. כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מעמיד את אשתי במקום הראשון".