אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אוי, חנוך, חנוך! צילום: מיכאל קרמר

אוי, חנוך, חנוך!

מערכונים, קטעים וגם שיר שכתב לבנו אלכסנדר. אלמנתו של חנוך לוין, ליליאן ברטו, והשחקנים מוני מושונוב ודרור קרן מעלים את "אוי, אליאס, אליאס!"

13.01.2014, 09:25 | מאיה נחום שחל

הפגישה עם ליליאן ברטו, מוני מושונוב ודרור קרן מתקיימת בביתה של ברטו, ששימש בארבעת החודשים האחרונים כחדר חזרות וכמקום שבו נרקמה ונולדה ההצגה "אוי, אליאס, אליאס!" - ערב קטעים, מערכונים ושירים מאת חנוך לוין, שהשלושה ביימו והפיקו.

קראו עוד בכלכליסט

"חנוך כתב סאטירות פוליטיות, יותר מ־60 מחזות, שני ספרי פרוזה, שני ספרי שירה, שני ספרי מערכונים. כמות החומרים עצומה, ומגוון היצירה רחב ונדיר", אומרת ברטו. "בחרנו להתמקד בדברים המצחיקים שלו. יש לנו ערב פשוט מצחיק, וכמובן מרגש, כי ככה חנוך כותב, וזה מקסים".

את הרעיון לערב הגתה ברטו, אלמנתו של לוין, שנמנעה בשנים האחרונות מהשתתפות במחזותיו. "שנים לא רציתי להשתתף במחזות של חנוך, לא היה לי נוח עם זה", היא אומרת, "ופתאום, בבת אחת, התחשק לי. מישהו הציע לי לעשות איזה מחזה שלו ונורא נדלקתי, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. ההצעה הזאת ריגשה אותי ולא הפסקתי לחשוב שאני רוצה לשחק טקסטים שלו. יום אחד התקשרתי לדרור ואמרתי לו 'מה דעתך שנעשה ערב?'. הוא אמר שזה אחלה רעיון, ודיברתי עם מוני, שהיה פנוי להצעות. נפגשנו, נדלקנו על זה והתחלנו לעבוד. לשמחתנו זה לא היה אחד מהפרויקטים שמתחילים ומתמוססים".

אף שמדובר בשלושה שועלי במה ותיקים, שמגלמים תפקידים ראשיים בתיאטרונים רפרטואריים, כשהם מדברים על הפרויקט הזה אי אפשר שלא לראות את חדוות היצירה והעיניים הנוצצות, כמו חבורה שזה עתה סיימה בית ספר למשחק. אני אומרת להם את זה, והם מסכימים ומחייכים: "ככה אנחנו מרגישים, זה שלנו. אנחנו גם העורכים, הבמאים והמפיקים של כל הדבר הזה, וזה כיף לא נורמלי".

(מימין) מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן. "אנחנו העורכים, הבמאים והמפיקים של הדבר הזה, וזה כיף לא נורמלי", צילום: גדי דגון (מימין) מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן. "אנחנו העורכים, הבמאים והמפיקים של הדבר הזה, וזה כיף לא נורמלי" | צילום: גדי דגון (מימין) מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן. "אנחנו העורכים, הבמאים והמפיקים של הדבר הזה, וזה כיף לא נורמלי", צילום: גדי דגון

למה בחרתם לעשות את כל ההפקה בעצמכם?

מושונוב: "למה לא? באנו לפה לעשות חזרות, וזה כיף לא נורמלי, בלי שום מכשול. פתאום יש לנו הזדמנות לעשות הכל בעצמנו, אין למי לבוא בטענות וגם אף אחד לא יכול לעצור אותנו. כל אחד עושה מה שהוא יודע הכי טוב".

קרן: "אחת הגאוות הגדולות שלנו היא השמות שלנו על פוסטר ההצגה ומתחתם המילה 'מציגים'. זה כפל המשמעות הכי נפלא שיש. אם היו שואלים אותי בעבר אם אהיה מוכן להיות חלק מהפקה שבה אני אמור לסחוב את הציוד והתפאורה ולהרכיב אותם וגם להשקיע כסף, הייתי אומר 'מה זה?'. אבל כשזה שלך זה אחרת".

 

ברטו: "גם הרעיונות לתפאורה ולתלבושות שלנו, וזה המקום להודות ללילי בן נחשון ולעינת ניר שעזרו לנו". המפיקה עינת בסר מסייעת להם וגם אחראית למכירת ההצגות.

 

"זו הפקה שנועדה לטייל ולהגיע למחוזות הרגילים של התיאטרון, כלומר כל מפעלי המינויים, מצפון עד דרום, גם באזורים שהאנשים בהם לא מכירים ולא נחשפו לחנוך", אומר מושונוב.

הצגות שלו לא מגיעות לפריפריה?

ברטו: "לצערי כמעט שלא. הקניינים חוששים שהוא לא מספיק קל לעיכול, שהקהל ייבהל ושיהיה קשה".

מושונוב: "הערב הזה נועד להפריך את התדמית שיש לקניינים. יש לנו הזדמנות להכיר לקהל חנוך שונה ממה שהם חושבים -חנוך מצחיק בטירוף, אנין טעם, מעודן ועם התכוונות בידורית מאוד, ומנגד חנוך עם המון חוכמת חיים, ניסיון ובגרות".

ברטו: "יש בהצגה גם חומרים שלא עשו אף פעם. שנת ה־70 להולדתו של חנוך גרמה לי, דווקא משום שאני מתעסקת בעיזבון שלו יום־יום ב־14 השנים האחרונות, לחשוב מה עוד לא נעשה. העיזבון של חנוך חשוב כל כך מבחינה ספרותית, תרבותית ותיאטרונית. אנחנו לא מדינה גדולה, ואני מרשה לעצמי להגיד שהוא המחזאי הכי גדול שהיה פה אי פעם".

קרן: "הדלת הזאת לחנוך מחזירה אותי להיכרות שלי איתו. כשהייתי נער אוהב תיאטרון עלתה הפקה של מחזה שלו כל שנה כמעט, ובכל פעם ציפיתי לה מחדש. לא תמיד הבנתי הכל, אבל הייתי מרחף מהעוצמה שלו. ל'ינוּקוֹת' התיאטרון של היום אין את זה, והאנשים שעבדו איתו רק הולכים ומתמעטים. חשוב מאוד שזה לא יישאר רק בספרים, ולכן יש בהפקה הזאת איזו הגשמה של החייאת החומרים שלו".

התרגשו מהפוסטר

 

המפגש הראשון של ההצגה עם הקהל היה בערב תרבות בספרייה באשדוד, באחד מימי הסערה הגדולה לפני כחודש. כל הכרטיסים נמכרו, וכך גם למופע שאחריו במשכנות שאננים בירושלים. "כשראינו את הפוסטר בכניסה לאולם חטפנו התרגשות", מודה קרן. "אתה רואה את 'הילד שלך'. הקהל במופעים מגוון ויש איזו סקרנות, כי זה משהו קצת אחר בנוף התרבותי פה. כנראה זה גם בגללנו, אבל גם בגלל הגעגועים לחנוך של החומרים האלה - לא רק המחזות".

בין החומרים שבחרו ישנם "הג'יגולו מקונגו", "המשתין", "טיול מאורגן", "צווינוס ושטיפטר", "שיר הקרואסון", "מה אזכור מחיי", "שמונה", "פוקס וקורץ" וביצוע משותף מרטיט ומקורי ל"העץ הוא גבוה" (מה אכפת לציפור).

פתקי העבודה. הודבקו למקרר ולשולחן, צילום: ליליאן ברטו פתקי העבודה. הודבקו למקרר ולשולחן | צילום: ליליאן ברטו פתקי העבודה. הודבקו למקרר ולשולחן, צילום: ליליאן ברטו

איך בוחרים קטעים מהשפע שיש?

קרן: "יושבים ופותחים את כל החומים (צבע העטיפה של סדרת הספרים של לוין - מנ"ש). בהתחלה זה כמו להיכנס לאוקיינוס ולהחליט לאן שוחים, ואנחנו שלושה שחקנים שרוצים לשחק ישר כשהם פותחים את הספר. זה כיף שאפשר לבחור. המקרר והשולחן של ליליאן היו מלאים בפתקים צהובים, כמו פאזל שצריך להרכיב: ליין אפ, קטעים לשלושתנו, קטעי סולו ושירים. דברים קמו ונפלו".

מושונוב: "הודעתי מראש שבז'ז'ינה (הפולנייה מ"זהו זה" - מנ"ש) תעשה את 'הרמטכ"ל הסיני', לא היה לי ספק בזה. בדרך כלל כשעושים ערב של חנוך מטיילים פחות או יותר בין אותם חומרים. אנחנו בחרנו ללכת לעוד מקומות והרווחנו למשל מונולוג על אהבה שמתחבא במחזה 'כריתת ראש'. אצל חנוך, כמו אצל כל אמן גדול, קטע קטן מהמחזה עומד בפני עצמו ואומר את מה שהמחזה אומר. אז פתאום דווקא במחזה שנשמע לכאורה קשה מנסה אחת הדמויות למצוא הגדרה לאהבה — וזה קסם. אי אפשר לעשות את זה אם לא עוברים את המסע".

הקומדיה כדרמה

 

שלושתם הכירו את לוין מקרוב. מושונוב עבד איתו ב"המתלבט" בקאמרי ובמערכונים שלוין ביים בתוכנית הטלוויזיה "לילה גוב". קרן שיחק ב"אשכבה" וב"ההולכים בחושך" בבימויו של לוין ובהצגות של מחזות נוספים לאחר מותו, וברטו הכירה אותו כששיחקה ב"הילד חולם" בהבימה, וגם נישאה לו וילדה את בנם אלכסנדר.

מה לקחתם איתכם מהעבודה עם חנוך כשחקנים ובמאים?

מושונוב: "לכל אחד מאיתנו יש איזשהו דיאלוג סמוי עם חנוך האיננו, קשר אסוציאטיבי עם מה שהוא חושב ועם דעתו. ראיתי איך הוא מביים קומדיות לא כקומדיות. למדתי ממנו שכדי להצחיק חייבים להיות בסיטואציה רצינית, להיכנס לחוויה עצמה. ייאמר לזכותו שזו אחת המתודות שלו בעבודה על קומדיה. ההתייחסות היא בדיוק כמו לדרמה רק בהדגשים שונים".

קרן: "השיעורים שלו כאמן וכאדם זהים. כששואלים איך לשחק את חנוך, כל אחד נהיה חכמולוג, ויש ספרי תיאוריה ודמויות חנוך לויניות. אבל מה זה לשחק טקסטים שלו? להיות בעולמו? ככל שאני מתבגר אני מוצא שכל מה שאין עליו תשובות — שהוא לא חד־משמעי, סותר, ואני מכיר מהחיים — נמצא בטקסטים שלו. כמעט בכל קטע יש תהייה על קיומנו בעולם. חנוך שאל את זה בכל כך הרבה צורות, מצחיקות, כואבות ומקוריות, כמו שרק הוא יכול. לשחק את הטקסטים שלו זה להיות צינור לזה. חנוך היה פֶּה לכל מה שכמוס בלב פנימה, בחדרים הנסתרים, בתשוקות הסמויות, בשטחים האפורים".

דרור קרן (מימין) ומוני מושונוב עם טל בלכרוביץ דרור קרן (מימין) ומוני מושונוב עם טל בלכרוביץ' (במרכז), שמנגן ואחראי לניהול מוזיקלי | צילום: ליליאן ברטו דרור קרן (מימין) ומוני מושונוב עם טל בלכרוביץ

ברטו: "עבדתי עם חנוך רק בהפקה אחת, אבל אני זוכרת מצוין. אמרתי לעצמי שסוף סוף הגעתי אל המנוחה והנחלה, כי לי קשה לשבת ולדבר על דמויות, ואצלו לא היה דבר כזה. אני לא מצליחה להבין מה זה מועיל. כששחקן היה אומר לו בחזרה 'חשבתי בבית שהדמות הזאת... לפני שהיא הגיעה', הוא היה עונה 'תראה לי למה התכוונת'. וזה בדיוק העניין. אם אתה לא מצליח להראות את זה, אז מה זה משנה? אתה צריך להביע בעזרת משחק את מה שהתכוונת וחשבת".

הוא היה אוהב את הערב?

ברטו: "אף פעם לא עניתי על השאלות האלה, ואני לא יודעת".

מושונוב: "אני אומר שכן".

ברטו: "בדיוק, אתה יכול להגיד".

מושונוב: "אני יודע מה הצחיק אותו. נראה לי שאם הוא רואה אותנו משם עושים תנועות מסוימות, הוא נקרע מצחוק".

ברטו: "גם לי יש הרגשה כזאת".

מושונוב: "הוא גם היה קורא אותנו לסדר במקומות שהיינו חושבים שזה מצוין. הוא היה ביקורתי מאוד".

היתה ביקורת זה כלפי זה בחזרות?

קרן: "מאוד, אי אפשר שלא, אנחנו תלמידי חנוך. תמיד ביקורת בונה, מנסים, מחפשים את הנכון. אמנות היא מעשה של נתינה ואהבה, ואם לא היו בינינו האמון, האהבה והאין־אגו, אלא היינו באים לעבוד רק בשביל הדבר עצמו, זה לא היה קורה".

ברטו: "ארבעה חודשים אמרנו זה לזה את כל מה שאנחנו חושבים. אנחנו מסתדרים פשוט נהדר".

מושונוב: "דינמיקה בין שחקנים היא דבר נפלא שלא קורה בכל יום. פה לקחנו אחריות וסמכנו זה על זה".

חנן וחננטרופה

 

על הפסנתר והניהול המוזיקלי אחראי טל בלכרוביץ', ויש גם שיר שלוין עצמו הלחין, "חנן וחננטרופה", אומרים שלושתם וצוחקים. וכאן בולט הערך המוסף שברטו מביאה מהבית: "חנוך כתב את זה לאלכסנדר, הבן שלנו, ושר לו כשהיה תינוק". והם מדגימים:

"חנן, חנן, חנן וחננטרופה /

נסעו עם גיל וצ'יפה לאירופה /

ראו בטלוויזיה אנטילופה /

חזרו, אמרו /

אין כמו אירופה"

באיזה מהמחזות שלו היית רוצה לשחק?

ברטו: ב"סוחרי גומי".

ואתה דרור?

קרן: "את 'החייל הרזה', מחזה שלא הועלה פה".

ברטו: "הוא עלה בצרפת לפני חודשיים. מחזה מדהים".

את נוסעת לראות הצגות בחו"ל?

"נסעתי כמה פעמים. הקהל, בעיקר בצרפת ובפולין, אוהב מאוד, שם פורסמו אנתולוגיות ממחזותיו".

ובארץ?

"אני רואה הכל".

ואוהבת?

"אף אחד לא אוהב הכל. יש לי התנגדות להגדרות ששחקנים צריכים להיות שחקנים לוינים כדי לשחק את חנוך. אולי זו הדרך שלי לשמור על עצמי, אבל ההגדרות האלה מפחידות אותי גם כשחקנית. זה מלחיץ וסוגר וכובל, ואי אפשר לשחק ככה, לביים ככה או לעשות משהו ככה. דווקא חנוך עבד מתוך שחרור גדול מאוד. השחקנים שבחן להצגות אף פעם לא היו סטארים, זה מעולם לא היה שיקול. הוא עשה אודישנים גם לשחקנים הכי גדולים ושמח לפגוש ולנסות כל שחקן ששמע שהוא טוב ומתאים. אם לא הייתי משתחררת מהכבלים האלה, לא הייתי עושה את הערב הזה".

כבר יש תוכניות לעתיד?

ברטו: "רק ילדנו".

מוני: "רגע, תני לעבור את זה. זה לא פתרון לחיים אבל זה בריא, כמו מקלחת צוננים, בייחוד בשנים האלה".

המופע נועד לעלות בכל מקום, מאולמות אינטימיים ועד היכלי תרבות. ההצגה הקרובה היא ב־26 בינואר בצוותא בתל אביב. "יש ועדים וחברות שמארגנים אירועים וכנסים, והערב הזה כל כך מתאים להם", אומר מושונוב.

קרן: "'אוי, אליאס, אליאס!' הוא הרגשה של חזרה הביתה, כדי לדבר מקרוב ובלי להתחבא על האמת של האדם באשר הוא אדם. יש קשב אחר באולם. המילים שוקעות ומהדהדות הרבה אחרי שהצחוק נגמר. אנחנו מתרגשים והקהל מרגיש גם את זה. ולשם כך נתכנסנו, לא?".

תגיות