דביר מודרן

"לאחרונה ניתן משקל יתר להשפעה שיש לאספנים ולבעלי הון על עולם האמנות", אומר דביר אינטרטור (60), הבעלים של גלריה דביר בתל אביב. "אם עבודותיו של אמן אינן טובות מספיק, גם האספנים הגדולים ביותר לא יעזרו לו. עבודה של אמן שנמצאת באוסף פרטי זה או אחר אף פעם לא היתה מבחינתי אינדיקציה לטיבו או שיקול לעבודה משותפת איתו".

מה צריך לעשות אמן שרוצה שגלריה דביר תייצג אותו?

"בדרך כלל לחכות שאנחנו נפנה אליו", אומר אינטרטור. "התשוקה והסקרנות הן הדלק שמניע אותנו. אנחנו משתדלים לראות כמה שיותר אמנים, גם בתערוכות בוגרים ובמקומות מרוחקים. גם שיטת ה'חבר מביא חבר' עובדת".

דביר אינטרטור בגלריה. "בעבר יכול היה גם מי שאינו מיליונר לרכוש עבודה" | צילום: אוראל כהן

מפעל לכלים סניטריים

השנה ימלאו 20 לגלריה דביר, אחת מהגלריות המסחריות המובילות בישראל, שלפני כחודשיים איחדה את פעילותה — שהתנהלה עד כה בשלושה מקומות — לבניין אחד בן ארבע קומות, כ־550 מ"ר גודלו, ברחוב ראשית חוכמה 14 בדרום תל אביב. המבנה, ששימש בעבר כמפעל לכלים סניטריים, הופך את דביר לגלריה בעלת שטח התצוגה הגדול ביותר, כזה שגם כמה מהמוזיאונים בארץ לא היו מתנגדים להפעיל. "הרגשנו שהפיזור היה קשה לנו מבחינה לוגיסטית וגם בעייתי עבור הקהל", אומר אינטרטור. "חיפשנו מקום חדש הרבה זמן. רבים מהחללים שראינו לא יכולנו להרשות לעצמנו, וסביר להניח שאם היינו מוצאים חלל כזה באזור מרכזי יותר בעיר, הוא היה יקר בהרבה".

לא מרתיע אותך המיקום בצד הפחות טוב של העיר?

"לא. אני אוהב את הקשיחות והחספוס באזור, ובשנים האחרונות נוצרה כאן סביבה בעלת אוריינטציה אמנותית. אני לא חושב שהקהל נרתע מלהגיע לכאן". ואכן לפתיחת סבב התערוכות הראשון של הגלריה החדשה הגיעו כ־3,000 איש, מספר מרשים שרק מוסדות אמנות מעטים בארץ יכולים להכיל. בפתיחת סבב התערוכות השני, שמוצג כעת, נכחו כ־1,000 איש, ובכל יום מבקרים בגלריה עשרות אנשים.

מבחינת העיצוב ההתערבות בחלל היתה מינימלית. בדומה לתפיסה האדריכלית במוזיאון טייט מודרן בלונדון, שמבנהו שימש במקור כתחנת כוח, גם כאן לא ניסו להסוות את העובדה שמדובר במפעל לשעבר. רצפת הבטון האדומה הושארה כמו שהיתה, וגם החלונות, הסורגים והקירות הבלתי מסותתים נותרו במראם המקורי. "זה מצא חן בעינינו מאוד", מספר אינטרטור, "לבד מקילוף של שטיחים מקיר לקיר לא נגענו יותר מדי. השינוי המשמעותי היחיד שעשינו היה פתיחת פיר שיועד במקור למנוף". הפיר, שעובר בין שתי קומות התצוגה התת־קרקעיות, נסגר בגג מזכוכית ומחדיר אור יום. כך הושג אפקט שמזכיר מעט את "מפל האור" באגף החדש של מוזיאון תל אביב.

נחלת ציבור מסוים

המקום כולל שלושה חללי תצוגה לתערוכות, משרד, מחסן וארכיון ובו כל הקטלוגים של תערוכות הגלריה ומהדורות כתב העת הספרותי "המעורר" שהגלריה הוציאה לאור בשנים 1997–2004. בימים אלה מוצגות בגלריה דביר שלוש תערוכות: בקומה התחתונה "Time is Money", תערוכת יחיד של הצלם יוסי ברגר; באמצעית Kish Kush"", תערוכת יחיד של האמנית הגרמניה שרה אוטמייר; ובקומה העליונה תערוכה קבוצתית של עבודות על נייר.

כגלריסט שמסתובב בעולם עד כמה מונע שוק האמנות ממניעים כלכליים?

"אין ספק שערך ההשקעה משחק בשנים האחרונות תפקיד חשוב מבעבר. אם ב־1960 יכול היה גם מי שאינו מיליונר לרכוש עבודה נהדרת, כיום מדובר בסכומים שהם נחלת ציבור מסוים בלבד".

קרה שהופתעת ממחיר של יצירה, שחשבת שהוא מוגזם?

"הייתי עד לעבודות של אמנים שנמכרו בסכומים צנועים ובתוך כמה שנים מחיריהם נסקו עשרות מונים".

אמן ישראלי שאינו נסחר בשוק הבינלאומי יכול להצליח באותה מידה?

"יש מדינות שהשוק המקומי בהן חזק מאוד. בברזיל, למשל, יש אמנים שמשיגים מחירים פנטסטיים מאספנים מקומיים, אבל הם לא כל כך משמעותיים או ידועים בשוק הבינלאומי. שוק האמנות הישראלי מבטא נאמנה את מה שאנחנו ­— מדינה קטנה בעלת שוק מקומי קטן יחסית. אין הרבה אמנים שפועלים רק בשוק המקומי וזוכים להצלחה כלכלית יוצאת דופן".