הם לעולם לא יבינו

כשלעצמה, השתייכות כל הארבעה לאלפיון אינה בגדר חדשות. ובכל זאת, מסמך הצהרת ההון שפרסם בסוף השבוע הנגיד לשעבר מזמין הפניית זרקור מחודשת לאינפורמציה הזאת, בניסיון להבין באופן עמוק יותר את משמעותה.

דיסקליימר + הצהרת אנטי־פופוליזם, בלה, בלה: אכן, כולם עשו את הונם כדין, בעשר אצבעותיהם ותוך ניצול כישרונותיהם. וגם אין כל בעיה חוקית עם פתיחת חשבון באי ג'רזי שבתעלת למאנש או בהקמת חברה פרטית שתקל במעט את תשלומי המס.

פישר. אינך חייב להיות עני או בן למעמד הביניים כדי לעשות למען אלה. זה פשוט הרבה פחות סביר שתכיר בצורך העמוק, האמיתי, לעשות את זה | צילום: עטא עוויסאת

אבל הנתונים האלה על ההון, ועל מה שנעשה כדי לשמר ולהגדיל אותו, הם אינדיקציה לדרך המחשבה של האנשים שמשפיעים באופן ישיר על המאקרו והמיקרו כלכלה של אזרחי ישראל. והם מאפשרים להניח, במידה רבה של ודאות, שאיש מבין הארבעה אינו עסוק בהישרדות כלכלית יומיומית.

לא מדובר בניואנס, אלא בעניין מהותי. איש מבין הארבעה, בחייו הפרטיים, אינו חווה כבר שנים ארוכות טרדות כלכליות. מישור הייחוס שלהם שונה לחלוטין, המיליה החברתי שלהם שונה, נקודת המבט שלהם שונה. ומנקודת המבט הזאת נגזרים השקפת העולם ובסופו של דבר ההחלטות והמעשים. נכון, זה לא בלתי אפשרי לחשוב מחוץ לקופסה הפרטית שלך ולהחזיק בהשקפת עולם אלטרנטיבית. אינך חייב להיות עני או בן למעמד הביניים כדי לפעול למען אלה. זה פשוט הרבה פחות סביר שתכיר בצורך העמוק, האמיתי, לעשות את זה, ולכן הרבה פחות סביר שתצליח. כדי לשנות באמת סביר שתידרש בשלב כלשהו לכפור באמיתותן של מוסכמות היסוד הכלכליות והחברתיות שהובילו להצלחתך שלך. אני חושש שאיש מבין הארבעה אינו ניחן ברצון, לא כל שכן באצילות הנפש המהטמה־גנדית כמעט, הדרושים לכך.

לכן המסמך של פישר הוא תזכורת חשובה שההנהגה הכלכלית כאן אינה רואה בהכרח את המציאות הכלכלית הכואבת דרך עיניהם של אזרחיה.

הצהרת ההון שחשף פישר בדרכו לתפקיד סגן יו"ר הבנק המרכזי היא מסמך מאלף משום שהיא מלמדת שהאדם ששימש כנגיד בנק ישראל והיה המעצב המאקרו־כלכלי הבכיר של חיינו במשך שמונה שנים, הוא מולטי־מיליונר בדולרים. נכון, יכולנו לשער, אחרי הכל פישר כבר בן 70 ועם קריירה בבנק העולמי, בקרן המטבע ובסיטיגרופ - לא מקומות שאתה נפלט מהם כחבר במעמד הביניים. ועדיין, יש משהו מטלטל במסמך כתוב, שחור על גבי לבן, שבו מוצהר שהונו של הנגיד נע בין 15 ל־56 מיליון דולר (ומשהו כמעט ציני במשרע העושר הזה, שנגזר מדרך הדיווח הייחודית).

פישר היה נגיד מוצלח, בעיקר בזכות הצלחתו בשמירה על יציבות המשק בעידן של כלכלה גלובלית סוערת. אבל הוא גם זה שבקדנציה שלו התנפחה בועת נדל"ן שמכרסמת בשנים האחרונות בסיכויי ההישרדות של דור שלם. לכן יש משהו חורק שיניים כשאתה מגלה שהנגיד, בחייו הפרטיים, אלה שהקפיד להשאיר מוכמנים מאחור, הוא בעליו של נדל"ן בניו יורק בשווי של עד 25 מיליון דולר. זה הרבה כסף, לכל הרוחות.

האינפורמציה הזאת גורמת לך לקרוא כעת באור מעט שונה את ראיון החג המלטף בספטמבר 2012, שנה טרם פרישתו, שם התהדר פישר בכך ש"בשנה האחרונה היתה עלייה של 1.2% במחירי הדירות, וזה מעיד פחות או יותר על יציבות... אנחנו עוקבים, ואנחנו מודאגים". ואתה עלול להתרגז מעט יותר כשבמענה לשאלה מדוע לא נעשה ניסיון לפנצ'ר את הבועה פישר עונה: "חשבנו שחשוב לראות מה יקרה. דברים לא קורים מיד", ובהמשך "אני רוצה שהמחירים יירדו באופן אטי יחסית".

פישר גם היה כאן לאורך שמונה שנים שבהן האי־שוויון בהכנסות זינק. ישראל הידרדרה במדד ג'יני העולמי לאזור המקום ה־70, לצד מדינות כמו מאוריטניה ובורקינה פאסו, והיא מתהדרת בשיעור העוני הגבוה ביותר ב־OECD. ואז אתה קורא ראיון מ־2010, עם תחילת הקדנציה השנייה שלו, שבו פישר אומר: "כולנו מודאגים גם מהפערים ההולכים וגדלים בחברה. באופן טבעי, אנחנו חושבים על הפערים בין מקבלי השכר הגבוה ביותר לאלו שבתחתית סולם השכר. מגמות אלה מדאיגות". אלא שכעת כבר מונחת לפניך הצהרת ההון שלו, שבה מדווח על הכנסות של 100 אלף דולר עד מיליון דולר בשנה משכר דירה, וחסכונות של מיליונים, ותיק השקעות מרשים, ופנסיה של 6,000 דולר בחודש מקרן המטבע וסכומים שיכולים להגיע ל־60 אלף דולר להרצאה - ועשוי להתגנב אצלך איזה חשש בנוגע לכנות הדברים.

אדייק, לא לכנות הדברים במובן שפישר אינו חושב שיש לפעול לצמצום הפערים. הוא אכן חושב כך. הכנות המפוקפקת נוגעת ליכולתו של מי שנמצא במצב שפיר כל כך לאמץ, באופן אמיתי ועמוק, תפיסת עולם שתוביל לצמצום הפערים הללו.

נכון, גם נתניהו היה כאן, והשפעתו אף גדולה משל פישר. אבל תדמיתו הציבורית כבר מזמן אינה מבוססת על היותו מוטרד באמת מכל אלה. וגם כשהוא מתיימר להיראות חברתי יוצאים לו יישום ציני של מסקנות טרכטנברג או העלאת מסים מגומגמת לבעלי ההון, שנבלעים בשאון עלויות אחזקת ביתו בקיסריה וגלידת הפיסטוק ומקלט המס. כי כשראש הממשלה, רגע אחרי סיום הקדנציה הראשונה, בוחר מכל המקומות שבעולם להפקיד את כספו בסניף רויאל בנק אוף סקוטלנד בג'רזי, שיתרונו הגדול הוא 0% מס, אתה רשאי להטיל ספק ביכולתו, או בכלל ברצונו, להתבונן בעולם מגובה העיניים שלך.

והספק הזה תקף גם כשמדובר בבנט, יזם הייטק מצטיין שעשה מיליונים ממכירת הסטארט־אפ סאיוטה, ועוד מיליונים עם האקזיט של סולוטו. זה נהדר, באמת, אבל הצלחה כפולה כזאת אינה משאירה סיכוי אמיתי שבנט יחשוב שמשהו מקולקל בשיטה. וספק אם גם לפיד חושב כך, חרף העובדה שהגיע לתפקידו על כנפי הסלוגן הנכון, שגרס שמשהו מקולקל בשיטה.

בחודש שעבר פרסם מכון המחקר Center for Responsive Politics כי לראשונה בהיסטוריה רוב חברי הקונגרס הם מיליונרים. בארצות הברית הון עתק נהפך מזמן לכרטיס כניסה כמעט הכרחי לפוליטיקה הגבוהה. בשנים האחרונות מתנהל שם שיח סביב מה שמכונה "פער האמפתיה" (Empathy Gap) ויכולתם של החזקים והעשירים לראות את העולם דרך עיניהם של אלה שמזלם שפר עליהם פחות. אחת משאלות המפתח לקראת בחירות אמצע הכהונה, בנובמבר, עוסקת ביכולתה של המפלגה הרפובליקנית לתקן את פער האמפתיה שממנו היא סובלת.

לא יהיה מופרך לומר שבישראל של השנים האחרונות מסתמנת מגמה דומה, שבה מסננת הכסף גורמת לכך שלצמרת מטפסים אנשים עשירים מאוד, שחושבים כמו אנשים עשירים מאוד. אלא שבניגוד לאמריקה, הם עדיין מדברים במסגרת מכבסת המילים המקובלת. עד שמגיעה הצהרת ההון.