מה הופך אותנו למצליחנים?

משרד המשפטים השיק לאחרונה קמפיין נגד גזענות. על רקע צלילי ההמנון מוקרנות תמונות דרמטיות ומוקראים מסרים בגנות אפליה. המסר ההומני נראה מובן מאליו ועומד מעל לכל מחנאות: "אפליה היא עבירה על החוק. יחד נלחמים בה. עוד לא אבדה תקוותנו", נאמר בתשדיר. איננו רוצים להבדיל בין אנשים על רקע מוצאם או דתם.

ואולי דווקא כן?

בזירה האמריקאית יש קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות שמצליחות הרבה יותר מאחרות: אלה הם אמריקאים ממוצא יהודי, סיני, הודי, איראני, לבנוני, קובני או ניגרי וכן אמריקאים המשתייכים לכנסייה המורמונית. היהודים הם רק 2% מכלל אזרחי ארצות הברית, אבל מאיישים שליש מן המושבים בבית המשפט העליון, זוכים בשני שלישים מפרסי טוני במוזיקה ומהווים שליש מכלל זוכי פרס נובל האמריקאים.

אילוסטרציה | צילום: shutterstock

שיעור הקבלה של תלמידים ממוצא סיני לבתי הספר הכי יוקרתיים גבוה פי שלושה מזה של לבנים ופי 30 מזה של היספאנים. יוצאי קובה מצליחים בהכנסותיהם ובשיבוצם במדרג הפוליטי הרבה יותר ממהגרים משאר מדינות מרכז ודרום אמריקה. המורמונים ידועים בהצלחתם הכלכלית. המהגרים מניגריה הם רק 1% מכלל אזרחי ארצות הברית, אבל חלקם היחסי בין בוגרי האוניברסיטאות גדול פי 2.5 מחלקם של הלבנים; יוצאי ניגריה הם גם פחות מעשירית מכלל השחורים בארצות הברית, אבל יותר מרבע מהתלמידים שחורי העור בהרווארד.

את ההצלחה הזאת יוצאים לפענח איימי צ'ואה (אמריקאית ממוצא סיני) וג'ד רובנפלד (אמריקאי ממוצא יהודי), בני זוג ופרופסורים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בספרם "The Triple Package: How Three Unlikely Traits Explain the Rise and Fall of Cultural Groups in America" (החבילה המשולשת: איך שלוש תכונות מסבירות את עלייתן ונפילתן של קבוצות תרבותיות באמריקה) מנסים צ'ואה ורובנפלד לברר מה יש לקבוצות האמריקאיות האלה שאין לקבוצות אמריקאיות אחרות. לא מדובר בתזה גזענית מן הסוג הישן - אחרי הכל מזוהות כאן קבוצות מגוונות של לבנים ושחורים, אסייתים והיספאנים - אבל בכל זאת, מועלות כאן טענות מפלות.

צ'ואה ורובנפלד מגדירים חבילה משולשת של תכונות פסיכולוגיות שגובלות בתסביכים ושהמזיגה (המעט פרדוקסלית) של שלושתן היא, לדעתם, המרשם להצלחה: תחושת עליונות, חוסר ביטחון ויכולת איפוק ניכרת. במילים אחרות, הדרך להצלחה היא להאמין שאתה ובני ביתך משתייכים לעם סגולה, אבל גם להרגיש שאתם נרדפים ומקופחים, ובלבד שתהיה מסוגל לדחות סיפוקים.

החבילה המשולשת הזאת, מדגישים צ'ואה ורובנפלד, זרה למסורת המיינסטרים האמריקאית העכשווית. החתירה של הפוליטיקלי קורקט לשוויון, החינוך האמריקאי לביטחון עצמי והנהייה העדכנית אחרי צרכנות ונהנתנות - כולם פועלים נגד הצלחה. לכן, הם טוענים, קבוצות המיעוט המיוחדות מצליחות על חשבון השאר. יכולתן יוצאת הדופן אינה חסינה או מובטחת לעד, אבל שלושת הדורות הראשונים של משפחות ההגירה האלה כנראה משכילים לחנך את ילדיהם על ברכי התפיסה המשולשת.

התזה של צ'ואה ורובנפלד, המבחינה בין תרבויות, לא מתיישבת עם תפיסות של רב־תרבותיות. אין זה פלא שאך יצא הספר וכבר קומם עליו גל של תגובות זעם. כמו ספרה הקודם של צ'ואה, "המנון הקרב של אמא נמרה", שעסק באמהוּת הסינית, הספר החדש מעלה את חמתם של קוראים הקוצפים על שלילת האידאולוגיה של שוויון.

אצלנו אין שום מחסור בתחושת רדיפה, ומספיק אנשים מאמינים שאנחנו עם סגולה, אבל בהחלט חסרות לנו ההסתפקות במועט והנכונות לדחות סיפוקים. אולי זה מה שעומד בינינו לבין ההצלחה.