פסטה איטלקית עם שמנת חמוצה

"כמה ראשי ממשלה לוקח לשנות את המדינה?", זוהי הבדיחה הפופולרית ביותר באיטליה בימים האחרונים, לאחר מינויו של ראש הממשלה הרביעי בתוך פחות משלוש שנים. לאחר הדחתו של סילביו ברלוסקוני, ההגה הפוליטי היה בידיו של מריו מונטי, פרופסור לכלכלה שהוזעק בכדי להנהיג תכנית צנע קשה שתציל את המדינה ממשבר החובות.

לאחר מכן מינה נשיא איטליה, ג'ורג'ו נפוליטנו, את אנריקו לטה לראשות הממשלה. ממשלתו של לטה החזיקה מעמד עשרה חודשים בלבד ונפלה בעקבות מרד בתוך מפלגת השלטון. כעת, מנהיג המרד מטאו רנצי מונה לראש הממשלה החדש.

רנצי מציג את עצמו כרפורמטור והוא רוצה לנער את הזירה הפוליטית מהאליטות שהביאו את איטליה למצבה הנוכחי הקשה - רצון שהעניק לו את הכינוי "המשמיד". רנצי בן ה־39 הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר שמונה באיטליה וזוכה לפופולריות רבה בעקבות הבטחותיו להנהיג שינוי דרסטי וליישם רפורמות שישנו את פני הכלכלה. השאלה היא, האם רנצי יתגלה כיותר ממינוי פוליטי ויצליח להביא לשינוי.

התפקיד הקשה ביותר

ראש ממשלת איטליה החדש יזכה בתפקיד הקשה ביותר באירופה, לשקם את איטליה. איטליה סובלת מזה שנים רבות משתי בעיות כלכליות יסודיות: צמיחה אפסית וחוב גבוה, כששתיהן מזינות אחת את השנייה. בנוסף לכך, החברות של איטליה באיחוד המוניטארי של יורו מונעת ממנה לייצר אינפלציה בכדי להקטין את חובה.

במהלך משבר החובות באירופה, נכנסה איטליה לקבוצה של "המדינות הבעייתיות" יחד עם אירלנד, יוון, פורטוגל וספרד. היא לא "חטאה" כחברותיה לקבוצה: לא היתה לה בועת נדל"ן כמו בספרד ובאירלנד, והיא לא הוציאה הון עתק על מגזר הציבורי המנופך, כמו יוון. מה שכמעט הפיל את כלכלתה היה החוב הלאומי שלה, אחד הגדולים בעולם, העומד על 2 טריליון יורו. החוב הלאומי נותר מעל 100% תמ"ג מאז 1991. כיום הוא עומד על 133% מהתמ"ג, השני בגודלו בין 18 המדינות של גוש יורו, אחרי יוון.

במהלך 15 השנים שלפני משבר החובות, הצמיחה הממוצעת השנתית באיטליה עמדה על 0.75%. צמיחה נמוכה בהרבה מהריבית ששילמה הממשלה על חובותיה, ולכן הממשלה נאלצה להלוות עוד בכדי לממן את הגירעון. גודל החוב הופך את המדינה לרגישה מאוד לסנטימנט המשקיעים המשפיע על עלות מימון החוב.

האיטלקים זכו לנשום לרווחה כשהשווקים הפיננסיים בירכו את רנצי בירידת תשואות על אג"ח ממשלתיות ל־10 שנים לשפל של שמונה שנים, 3.60% - לעומת השיא של מעל 7% ב־2011. אך מצב הכלכלה של איטליה מרמז שהחגיגה מוקדמת ושהיא בעיקר מצביעה על ניתוק מסוים בין הסנטימנט בשווקים הפיננסיים לבין הנתונים היבשים.

איטליה יוצאת היום מהמיתון הגרוע ביותר מאז מלחמת העולם

 השנייה. ברבעון האחרון של 2013 רשמה הכלכלה השלישית בגודלה בגוש יורו צמיחה של 0.1%, לאחר שנתיים של התכווצות כלכלית שגילחו 10% מהיקף התמ"ג ו־25% מסך הייצור התעשייתי. למרות הסיום הרשמי של המיתון, ההתאוששות איטית ובלתי אחידה, ייקח עוד זמן רב עד שאזרחי המדינה ירגישו את השינוי לטובה.

העלאות המסים, הצמצומים והקיצוצים השונים שיושמו במסגרת תכנית הצנע שיפרו את המאזן התקציבי, אך הם גרמו לפגיעה נוספת בכלכלה שאיבדה מיליוני משרות. שיעור האבטלה עומד על 12.7%, השיעור הגבוה ביותר ב־36 השנים האחרונות. ההערכה היא כי אחוז המובטלים היה יכול להיות אף יותר גבוה, אילו עשרות אלפי צעירים לא היו עוזבים את המדינה, בעיקר לכיוון לונדון וברלין.

שיעור האבטלה בקרב הצעירים באיטליה עומד כעת על 41.6%, שיא כל הזמנים. כמעט שליש מבתי אב באיטליה נמצאים מתחת לקו העוני או קרובים אליו. שיעור הצמיחה הכלכלית צפוי לעמוד השנה על כ־1% - לא מספיק בכדי לצמצם את האבטלה, שצפויה להשאר ברמתה הנוכחית גם במהלך 2014. הצריכה הפרטית, שבמונחי היקפיה נמצאת כיום ברמה של 1,999, לא צפויה לגדול משמעותית. מה שכל זאת מוביל את ההתאוששות הם הייצוא וההשקעה הצנועה בחידוש אמצעי הייצור. אך ללא רפורמות תומכות צמיחה, ההתאוששות לא תימשך לאורך זמן, ובדצמבר כבר הורגשה ירידה בייצור התעשייתי.

להבריא מ"המחלה היפנית"

רפורמות מקיפות בשוק העבודה יכולות להציל את הכלכלה מ"המחלה היפנית" של צמיחה אפסית במשך שנים ארוכות, ובדרך גם לסייע במשיכת השקעות וביצירת משרות. הוצאת הרפורמות לפעול תהיה מלאכה קשה מאוד בשל התנגדות חסרת הפשרות של המגזר הציבורי, איגודי העובדים וקבוצות אינטרסנטיות עסקיות.

שוק העבודה באיטליה נוקשה ונותן העדפה לעובדים "קבועים", בעוד שמבנהו לא תורם להתקדמות עובדים מוכשרים ויעילים יותר, מה שפוגע קודם כל בצעירים. בגלל חוסר הגמישות בשוק העבודה והניתוק בין השכר לפריון העבודה, במשך שנים רשמה איטליה ירידה משמעותית בתחרותיות. בשנים שלפני המשבר, השכר במגזר הפרטי עלה ב־2.5% בשנה, בעוד שפריון העבודה כמעט ולא עלה.

במגזר הציבורי המצב היה בעייתי עוד יותר. תפקידה הרחב של המדינה בכלכלה מעיב על המצב. הבירוקרטיה המושרשת בנתה מנגנונים שבאו לשרת את מטרותיה במקום לשרת את אזרחי המדינה. הרגולציה הרחבה והנוקשה ועלויות עשיית עסקים הגבוהות מסכלות את הפעילות העסקית. כך שעל פי מדד חופש הכלכלה ל־2013, איטליה נמצאת במקום ה־36 מתוך 43 המדינות ביבשת אירופה, בתוך האיחוד יורופאי רק יוון מדורגת במקום נמוך יותר.

בכדי לתקן את הכלכלה האיטלקית מספר שינויים צריכים להתרחש, כאשר חלקם קשים מאוד לביצוע. בשל גודל חובה הלאומי, איטליה זקוקה לעליות מימון נמוכות, כלומר היא תצטרך להמשיך בתכנית הצנע והצמצומים. המדינה חייבת להבריא את המערכת הפיננסית שלה, תוך סגירת חלק מהבנקים וארגונם מחדש של אחרים. בנוסף, היא חייבת לבצע ליברליזציה מקיפה בשוק העבודה, להפחית את הרגולציה ואת הבירוקרטיה, וליישם רפורמות פיסקליות.

ראש הממשלה החדש מיהר לפרוש בפני האומה את תכניותיו הרחבות. הוא מתכנן לבצע שינויים בחוקת המדינה ובחוקי הבחירות בכוונה לשפר את היציבות ואת היעילות השלטונית. לוח הזמנים לרפורמות הכלכליות והמבניות שהציב רנצי נראה צפוף מאוד: רפורמה בשוק העבודה במרץ, במנהל הציבורי באפריל ובמערכת המסים במאי. היועץ הכלכלי הראשי של רנצי, העומד מאחורי חלק גדול מהתכניות אלו, הוא הישראלי יורם גוטגלד, שזכה לכינוי "הגורו של רנצי" בתקשורת האיטלקית.

שוק המניות באיטליה זול

המדד המוביל בבורסת איטליה, FTSE MIB, כולל מספר חברות ידועות: מותג המשקפיים Oakley, יצרנית הצמיגים Pirelli, יצרנית הרכב Fiat, יצרנית המשקאות Campari, חברת האנרגיה Eni. למרות העליות החזקות בשוקי המניות באיטליה שהחלו בשנה שחלפה, השוק עוד רחוק מרמתו ערב פרוץ משבר החובות באירופה ב־2011, ונמוך בכ־55% מרמתו לפני המשבר הכלכלי הגלובלי.

על פי מדדShiller P/E (CAPE), שמודד את המחיר מול ממוצע רווחים לעשר שנים ובכך מנטרל את תנודתיות הרווחים, שוק המניות באיטליה הוא זול יחסית לאחרים. ה־CAPE של איטליה עומד על 10.3, לעומת 21.7 בארה"ב, 18.0 בגרמניה ו־14.4 בסין. המדד העיקרי של בורסת מילן, FTSE MIB, עלה מתחילת השנה ב־8.16%. בשנת 2013 הוא הניב 28.91%, בשלוש השנים האחרונות תשואתו עומדת על 8.21%־. בחמש השנים האחרונות עלה המדד ב־42.55%.

משקיעים המעוניינים להיחשף לספרד יכולים לעשות זאת דרך קרנות סל, כגון iShares MSCI Italy Capped ETF או דרך קרן נאמנות זרה כגון Fidelity Italy Fund או Oyster Italian Opportunities.

השורה התחתונה: השיפור בייצוא והירידה בתשואות האג"ח ל־10 שנים מסמנים שאיטליה מתחילה להתאושש. אך שיעור האבטלה הגבוה, הצמיחה האיטית והחוב הלאומי העצום מאטים את הקצב.

ארז ברית הוא מנכ"ל בית ההשקעות טנדם קפיטל. יוליה ויימן היא אנליסטית מאקרו לשווקים גלובליים.