כבוד השופט, בטל את התביעה; הוא עשה לי לייק!

הלכו הזכויות שלך

תאגיד המזון הגדול ג'נרל מילס, שמוכר לצרכן הישראלי בעיקר כיצרן של פילסברי, שלף תרגיל ערמומי מהשרוול לפני כמה ימים. כמו כל תאגיד גדול, ג'נרל מילס נאלץ מדי פעם להתמודד עם תביעות מצד לקוחות לא מרוצים. זה כאב ראש, ובמילס החליטו להתחמק מחלק ממנו באמצעות תרגיל יצירתי.

השיטה: הם שינו את תנאי השימוש שלהם והוסיפו סעיף קטן, לפיו אם אי פעם עקבתם אחרי ג'נרל מילס ברשת חברתית כלשהי (למשל, אם עשיתם לייק לעמוד שלה כדי לקבל איזה קופון) - הרי שבכך ויתרתם על זכותכם לתבוע את התאגיד. תחת זאת, תוכלו לפנות לבורר שיהיה מקובל על החברה. בבוררות צפויה מילס להפסיד סכומים נמוכים בהרבה אם יוחלט שהיא אשמה - והעניין גם מקשה מאוד על הגשת תביעות ייצוגיות; הפרקליטים יצטרכו להתחיל לחפש בעצמם אנשים שעשו לייקים לשם כך.   

הנחת היסוד של עוכר הדין הערמומי שעלה על התרגיל הזה היא שאנשים לא עוקבים אחרי תנאי השימוש והעניין יעלה רק בבית המשפט. ואז, תוכל מילס לבקש לפסול את התביעה. הנחת היסוד הזו היתה מוטעית: השנה היא 2014 והרבה יותר קל לאתר שינויים כאלה.  

זמן קצר אחרי שהתרגיל נחשף, פרצה סופת אש בטוויטר: המוני גולשים תקפו את ג'נרל מילס מכל כיוון אפשרי. תוך זמן קצר, החברה הודיעה שהיא נכנעת

ומבטלת את הסעיף ההזוי הזה.  

מילס היא לא התאגיד הראשון שנאלץ לסגת מתרגיל עושק כתוצאה מחשיפה תקשורתית. חברות ענק, בדומה לערפד הממוצע, מפחדים רק מחשיפה לאור השמש: כשהציבור הרחב לומד על מעלליהן, הן לא פעם נכנעות.  

אשתו של הבוס והזמן הפנוי של העובדים

לפני כחודש דיווחנו על השערוריה שפקדה את חברת גיטהאב, כשאחת המהנדסות שלה, ג'ולי אן הורוואת, פרשה ממנה ברעש. לדברי הורוואת, היא הוטרדה מינית על ידי אחד ממייסדי החברה, סבלה מהצקות מצד אשתו - והוטרדה מינית גם על ידי מהנדס בכיר.

גיטהאב, לשבחה, הודיעה על חקירה מיידית על ידי צד שלישי והשעתה את המייסד, טום פרסטון-וורנר. בימים האחרונים הסתיימה החקירה הפנימית של החברה. לדברי גיטהאב, היא לא מצאה ראיות לכך שהורוואת הוטרדה מינית, אבל מצאה ראיות לכך שפרסטון-וורנר ואשתו התנהלו בצורה "לא ראויה".

החקירה גילתה שאשתו של פרסטון-וורנר הסתובבה ללא הרף במשרד ודרשה שהעובדים יעבדו עבור חברה משלה - על חשבונם. קצת קשה לומר "לא" לאשתו של המעסיק שלך. ככה נראית "מריטוקרטיה", כמסתבר: כמו אשת קצין בצה"ל שמשתמשת בנהג שלו לצרכיה הפרטיים.  

הורוואת, עם זאת, מתעקשת שהיתה שם הטרדה מינית - ומציינת שלא ננקטו צעדים כנגד המהנדס שלדבריה הטריד אותה. אם בגיטהאב חשבו שהיפטרות עדינה מהמייסד תקנה להם שקט, הם טעו. ואשר לפרסטון-וורנר עצמו, אל תדאגו לו: הוא כבר מצא לעצמו מקום עבודה חדש בעמק הסילי-קון. כישורים מוכחים בניצול עובדים הרי יש לו.  

פייסבוק לא מכירה בשכחה

כולם מכירים את המצב: היה לכם חבר טוב שהיה פעם חלק בלתי נפרד מעולמכם, כשפעלתם בסביבה משותפת כלשהי – בית ספר, צבא, אוניברסיטה, מקום עבודה. אחר כך, החיים הפרידו ביניכם ומצאתם חברים חדשים. אין לכם כל כך מה לומר לחברים הישנים. אתם במקום אחר עכשיו. מדי פעם אתם אומרים לעצמכם שאתם צריכים להיפגש שוב, ואולי אפילו מדברים על זה כשאתם נפגשים באקראי, אבל בדרך כלל זה לא קורה. חוקרים כבר מצאו שזה תהליך טבעי: לבני אדם יש יכולת מצומצמת למדי לשמור על חברים. ככה זה.

פייסבוק תובעת בעלות על המושג "חבר": היא רוקנה אותו מתוכן, ועכשיו מסתבר שיש עוד בעיה עם השימוש שלה במושג הזה. היא לא מכירה באפשרות של התפוגגות מערכת היחסים, שבאה לקיצה הטבעי. לעשות unfriend למישהו בפייסבוק נתפס כמעט כאירוע אלים. התוצאה היא שאם אתם נמצאים בפייסבוק יותר מכמה שנים, ואם החברים שלכם שם הם מתקופה מוקדמת יותר בחייכם, יש לכם פיד שרלוונטי פחות ופחות לחיים שלכם.

מארק צוקרברג אמר לאחרונה שהוא רוצה שפייסבוק תהיה "העיתון" של המשתמשים, כזה שמעדכן שוב ושוב על מה שקורה בחיים של חבריהם (כמו למשל, באפליקציית Paper). בפועל, פייסבוק הופכת למקבילה של עיתון בית הספר שאיכשהו ממשיך להגיע לתיבת הדואר שלכם: אתה מקבל עוד ועוד עדכונים על אנשים שהם מבחינתכם רוחות רפאים.  

לפייסבוק לא יהיה פיתרון טוב לבעיה הזו: היא צריכה אתכם כמה שיותר מחוברים לכמה שיותר אנשים. זה המודל שעליו היא מתקיימת: כמה שיותר מידע של כמה שיותר אנשים והקשרים ביניהם.

התוצאה היא שפחות ופחות אנשים מעבירים מסרים אישיים חשובים בפייסבוק ומשתמשים בה ככלי שידור פומבי. מי שרוצה לדבר עם אנשים ספציפיים עובר לכלים אחרים. משתמשי סנאפצ'ט, למשל, נמצאים הרבה יותר בקשר אלה עם אלה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שפייסבוק רכשה את ווטסאפ. אבל כמה חברות היא יכולה לרכוש לפני שהמשתמשים ישימו לב שהמוצר העיקרי שלה, רשת חברתיתית, מיושן ולא רלוונטי?

מי מרוויח ממשפט אפל-סמסונג?

המשפט הגדול השני בין אפל לסמסונג ממשיך בעוז: הראשונה תובעת סכום מגוחך להפליא מהשניה - יותר משני מיליארד דולר - בשל הפרה לכאורה של כמה פטנטים שוליים של אפל. סמסונג, מצידה, דורשת רק כמה מיליונים. זו לא טעות, כי אם טקטיקה מכוונת שנועדה להעמיד את הדרישות של אפל בפרופורציה.

חבר המושבעים טרם אמר את דברו, אבל יש מי שהרוויח מהמשפט עוד לפני פסק הדין: העדים המומחים ועוכרי הדין. אין לדעת, בינתיים, כמה שילמה אפל לסוללת עורכי הדין שלה, אבל במשפט הקודם (באותו בית המשפט ועם חלק ניכר מאותם עורכי הדין) היא הוציאה 60 מיליון דולר.

הפרקליטים לא גורפים את הסכומים הגדולים לבד. העדים המומחים גם הם מקבלים לא מעט כסף. מומחה מחשבים אחד קיבל 500 דולר לשעה מאפל, וזה היה רק הכסף הקטן. מומחה המחשבים מרטין רינאר, שהעיד מטעם סמסונג, אמר שהיא שילמה לו 950 דולר לשעה והוא עבד עבורה יותר מ-800 שעות - מה שהביא את שכרו ל-765,000 דולר.

אבל בסופו של דבר, המשפט יוכרע על ידי אזרחים פשוטים, שקיבלו עבור זמנם 40 דולר בלבד בעשרת הימים הראשונים ו-50 דולר על כל יום אחר כך. במקומם, הייתי אומר "מארה על שני בתיכם".

קצרצרים

1. גוגל מודעת היטב למציאות שיצרו החשיפות של אדוארד סנודן: שמה הטוב של החברה נפגע קשות בשערוריית ה-NSA, משנודעה העובדה שהיא סייעה לסוכנות. אגב, שיתוף הפעולה הזה לא הפריע ל-NSA לרגל אחרי ענקית החיפוש. כעת עובדת גוגל על פתרון פשוט להצפנת המיילים בג'ימייל, כי בחברה קולטים שחלק ניכר מהמשתמשים מביעים אי אמון ביכולת של ג'ימייל להגן על המידע שלהם. הבעיה של גוגל: אם היא מצפינה את המיילים בשיטה הבטוחה ביותר, כלומר משני הצדדים, היא עצמה לא יכולה לסרוק את המיילים הללו. אם היא לא יכולה לסרוק אותם, היא לא יכולה למכור פרסומות בצידם והיא מאבדת חלק ניכר מהיכולת שלה לעקוב אחרי המשתמש. גוגל, נזכיר, לא כאן בשביל לעשות מעשים טובים: היא פה בשביל למכור פרסומות. קשה, קשה.

2. מחלקת המדינה של ארה"ב יכולה ללמוד מגוגל דבר או שניים: היא השקיעה 2.8 מיליון דולר במשהו שמכונה mesh network ומופעל מעיירה קטנה בתוניסיה. מטרתו: לאפשר לדיסידנטים מקומיים להתחבר לרשת בצורה מאובטחת, ללא ריגול ממשלתי. ריגול ממשלתי תוניסאי, כמובן. ריגול ממשלתי מצד ה-NSA, זה כנראה סיפור אחר. העובדה שמחלקת המדינה מתגאה במהלך הזה מראה בדיוק עד כמה אנשי היח"צ שלה מנותקים מהמציאות הפוסט-סנודנית.  

3. זו היתה רק שאלה של זמן עד שזה יקרה: נתפס הסוטה הראשון שמשתמש בגוגל גלאס. המשתמש השתמש במוצר כדי לצלם בחשאי נשים - ללא הסכמתן, כמובן - ברכבת בשנחאי, והעלה אחר כך את התמונות לטוויטר. הפרסום עורר סערה ותוך כמה זמן מחק המשתמש את התמונות. כמובן, זה רק הסוטה הראשון שאנחנו יודעים עליו: כמה מהם השתמשו בגלאס בדיוק לאותה המטרה אבל נמנעו מלפרסם את התמונות, או פרסמו אותן בפורומים סגורים, אי אפשר לדעת. לצוות היח"צ של גלאס, שגם ככה סובל מכאב ראש, מומלץ לקנות מכולות שלמות של משככי כאבים: חשיפות כאלה הולכות להתרבות. 

4. עמק הסילי-קון תופס את עצמו כמריטוקרטיה - קרי, מקום בו אדם יקודם או יודח בהתאם למידת ההצלחה והכישרון שלו. מי שעדיין לא משוכנע בכך שזו שטות גבורה, מוזמן לשמוע על המקרה של הנריק דה קסטרו. הלז מונה על ידי מאריסה מאייר לתפקיד סמנכ"ל התפעול של יאהו - ועף מהג'וב תוך 15 חודש בשל חוסר יעילות חריג אפילו בקנה המידה של החברה. עבור שנה וקצת של כשלון חרוץ, לקח דה קסטרו הביתה 58 מיליון דולר.