ספר: יגאל סרנה 2023
מאחר ו"הדרך" היה יצירת מופת, אין לסרנה אלא ליצור מעין מחווה, אבל כל השוואה פועלת לרעתו
סיפרו שעוסק בשאלה מה מחכה למדינת ישראל מעבר לפינה.
קהל היעד: חובבי ספרות לירית ונבואות זעם - מסתבר שלא תמיד שני אלו מתנגשים.
דבר המבקרת: שנת 2023 לא באמת רחוקה מאיתנו. אם פעם היו נכתבים ספרים על העתיד המסתורי שמעבר לשנת 2000, הרי שכיום, כשאנחנו כבר ב־2014, כבר די ברור מה יש ומה אין באותו "עתיד" לא ברור. לכן הבחירה של סרנה למקם את הדיסטופיה שלו בעתיד הכל כך קרוב, בטווח של פחות מעשור, היא אמירה מעניינת בפני עצמה.
ומה צופה לנו סרנה, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ביום יום? ניתן לסכם זאת במילה אחת: נטישה. כל מי שיכול לעזוב את הארץ הזאת עוזב, והיא נותרת לנפשה. חיות בר מסתובבות ברחובות תל אביב, מים יש לעתים וחשמל בקושי, הכל ריק מאדם ומלא זכרונות על מדינה שאנשיה בחרו לקום וללכת ממנה. סרנה רומז שלא מלחמה היא שהביאה לעזיבה ההמונית, אלא שני גורמים: הראשון הוא יצר הנדודים היהודי, ששב והתעורר, והשני הוא משהו שניתן לכנות, בלית ברירה, "המצב". סרנה מזכיר לאורך הספר סוכן רוסי שהדהיר את המדינה לחורבנה, וגם את "הצדיק שמירק את חטאיו, בעל הטור העממי והשופט העליון". הרמיזות הללו, עבות ככל שיהיו, אמורות להוות מעין התרסה כלפי אלו שהן מרמזות אליהם - אך בפועל הן מעיקות על הסיפור וגם על הקורא. סרנה פורש סיפור כל כך לירי, כל כך עדין, שההערות האלו משתלבות בו בגסות יתרה.
ועכשיו, לסיפור עצמו: בתל אביב נטושה של 2023 מסתובבים אב ובתו הקטנה, שניים בלי שם, עד שהם מחליטים לעזוב את ישראל בסירת דייגים. נדמה שסרנה עצמו יודע שעשו את זה קודם, לפניו, ובצורה גאונית: "הדרך" של קורמאק מקארתי מספר סיפור דומה באמצעים דומים - הליריות, המופנמות, השרטוט העדין של היחסים בין ההורה לילד. מאחר ו"הדרך" היה יצירת מופת, אין לסרנה אלא ליצור מעין מחווה, אבל כל השוואה פועלת לרעתו. מצד שני, קשה עד בלתי אפשרי שלא להשוות, וכך יוצא "2023" בהפסד. פרטים: 166 עמודים, הוצאת קיפוד. שורה תחתונה: ספר מעניין, אבל מרגיש קצת מוחמץ.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה