נציבות הביקורת על הפרקליטות יוצאת לדרך: גרסטל מתחילה לעבוד

ביום חמשי נחנכה רשמית "נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות" או בקיצור המסורבל לכשעצמו ה"נבת"ם". התומכים בהקמת המוסד החדש: שרת המשפטים, ציפי לבני והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, התייצבו ובירכו. המתנגד החריף: פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, נעדר. עוד התייצבו: הפרקליט הנוכחי שי ניצן, וכן מבקר המדינה יוסף שפירא ומנכ"לי משרד המשפטים – אמי פלמור וקודמה ד"ר גיא רוטקופף.

במאבק הראשון, ניצחה הנציבה הנכנסת - השופטת בדימוס, הילה גרסטל. בתחילה הקציבו לנציבות 5 תקנים. גרסטל הודיעה שעל פחות מ-24 אין מה לדבר. ואכן, היא קיבלה 24 שמרביתם טרם גוייסו בגלל הבירוקרטיה המסורבלת של המכרזים בנציבות שירות המדינה. המאגר הפוטנציאלי של מבקרי הפרקליטות אמור לבוא ממשרד המשפטים, אך לא מהפרקליטות עצמה, כדי שהמבקרים לא יגיעו ישירות ובסמוך להיותם בצד המבוקרים.

הישג נוסף לנציבות הוא בהרחבת מצבת המבוקרים – לא רק התביעה הכללית, אלא כל עורכי הדין מהמגזר הפרטי שהוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לייצג את המדינה בערכאות בתחומים כמו הגנת הסביבה, אכיפת דיני עבודה ועוד. בעוד כחצי שנה גם התביעה המשטרתית תוכפף לנציבות. בסך בכל, כ-3,500 מבוקרים.

בתחרות הקרדיטים, נטלה לעצמה שרת המשפטים לבני את הנתח המרכזי. היא אכן דחפה במרץ ואף שיכנעה את וינשטיין לאפשר קבלת תלונות מהציבור כבר בהתחלה. וינשטיין ביקש להשיק בהדרגה את הנציבות, ולאפשר קבלת תלונות מהציבור רק לאחר שנה, אלא שלבני נימקה: לא נקבל את אמון הציבור בלי לאפשר פניות מהציבור.

חבל רק שלבני נתפסה להגזמה פרועה בניכוס הקרדיט לעצמה: "כשנכנסתי לתפקידי חשבתי על הקמת גוף הביקורת אבל הסתפקתי באמירה שאין גוף חסין מביקורת כי לא רציתי להתחייב מוקדם מדי". הרי בזמן שההארה הזו נפלה על לבני, וינשטיין (בהשראת שרי המשפטים שקדמו לה: פרידמן ובעיקר יעקב נאמן) כבר הניח את התשתית לנציבות וניהלו מלחמות חורמה מקבילות במשה לדור כדי לקדמה, ובכמה הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת שניסו לבלום פיקוח הדוק מדי.

וכך קמה הנציבות בהחלטת ממשלה - ולא בחוק שלפיו קמה נציבות התלונות על השופטים. עובדה זו מותירה בידי גרסטל מרחב גדול לעיצוב מידותיו של התפקיד. למשל, פרסום שמות הנילונים. בהעדר איסור חוקי לפרסום השמות יכול המתלונן למסור לתקשורת את השם והתלונה, אולם גרסטל תידרש לגבש מדיניות פרסום משלה. דוחות תקופתיים, פרסום שמות וכיו"ב. וחשוב יותר – היא תצטרך לגבש את הנושאים שבתחום טיפולה.

"לנציבות במתכונתה הנוכחית, אין אח ורע בעולם", אמרה גרסטל בטקס, ומיינה את תחומי הטיפול: "תלונות פרטניות שמגיעות מהציבור, מהיועץ המשפטי, משרת המשפטים וביקורת מערכתית יזומה שתזהה כשלים ותטפל בהתנהלות, באתיקה, בשקיפות, במדיניות. אין מטרת הביקורת להרוס ולחסל. מטרתה היא לבנות, ליצור, לתקן. אין אדם חף מטעויות ואין גוף חף מכשלים. לא כל טעות טעונה טיפול ע"י גוף ביקורת ולא כל כשל טעון סנקציה. כל בדיקה צריכה להיעשות בצורה יסודית, מקצועית, לא פופוליסטית, אך חסרת פשרות".

במלים אלה ניסתה גרסטל ללכוד את כל הציפורים, אבל ברור שהמלאכה אינה קלה. אם תיתפס כ"רכה" מדי היא עצמה תחטוף ביקורת, אם תהיה תקיפה מדי, היא עלולה להקים עליה את הפרקליטות שתטען לחבלה במאמציה לאכיפת החוק. ולא ברור עד כמה היועץ עצמו יהיה כפוף לביקורת, ועד כמה מדיניות התביעה הכללית בשאלות כמו האם לערער על זיכויים, האם להגביל את הזמן שניתן להחזיק תיק פתוח, האם לבטל את האבחנה בסגירת התיקים (העדר אשמה או העדר ראיות) ועוד שאלות שמשיקות לליבה הערכית ולא רק הטכנית של אכיפת חוק. האם גם בעניינים רגישים וטעונים אלה יישמע קולה של הנציבה החדשה?

השאלות האלה מלוות את כניסתה של גרסטל לתפקיד. כרגע כל מה שיש לה זה משרדים מפוארים במגדל שלום (שפונו על ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה). אין לה עדיין כוח אדם ואין עדיין תכנית עבודה מסודרת. מה שיש לה - ואסור לזלזל בנכסים אלה - זה מוניטין מוכח של עשייה (הקמת בית משפט מחוזי מרכז) ובעיקר תודעה ומודעות של מי שבאה להטביע חותם ולא להסתפק בגלישה נעימה ובטוחה אל הפנסיה.