צילום: טלי מאייר
ניתוח כלכליסט
תאגידי המים מעלים את המחיר לצרכן או מסייעים להתייעלות?
הצעת חוק של ח"כ מירי רגב לביטול תאגידי המים עוררה מאבק בין האוצר, שרוצה שהם יישארו בשליטתו, לשלטון המקומי, שמעוניין שהמים יהיו בשליטת הרשויות. כלכליסט ממפה את הטיעונים העיקריים
הצעת החוק של ח"כ מירי רגב לביטול תאגידי המים מציפה ויכוח עמוק בין משרד האוצר ורשות המים לבין הרשויות המקומיות. כל צד מסביר למה השני טועה, ובלב העניין נמצא חוסר האמון של גופי הממשלה ברשויות המקומיות. ח"כ רגב אמרה ל"כלכליסט" כי צריך "קודם כל לחוקק חוק שיביא לביטול תאגידי המים ואז לבנות את משק המים מחדש כדי להפחית את העלויות לאזרחים". היא טוענת כי האוצר רוצה להשאיר את ההכנסות ברמה הארצית, שם השליטה היא של רשות המים, ואם התאגידים יפורקו הרווחים יופנו לרשויות המקומיות. בניגוד לפרסומים מאתמול, רגב לא מורידה את ההצעה מהפרק, אלא דוחה את הדיונים עליה בוועדת השרים לחקיקה לשבוע הבא.
הסיבה המרכזית של רגב לפירוק התאגידים, לטענתה, היא העלויות הגבוהות של המים. היא מסבירה כי מחירי המים עלו מאז הקמת התאגידים בכ־140% וכי עצם קיומם של תאגידי המים גורר עלויות רבות של מנהלים, לשכות ורכבים, שלא היו קיימות לפני כן ומשפיעות על המחיר.
בנוגע לכך מסבירים ברשות המים כי חוק שחוקק ב־2009 וקובע כי מחירי המים יהיו מחירי העלות ולא מחירים מסובסדים הוא שהביא לעלייה המסיבית במחיר. סיבה נוספת להתייקרות המים היא ההתפלה ההמונית - כ־600 מיליון קוב בכ־1.25 מיליארד שקל, עלות שנגרמה משנות הבצורת באותה התקופה.
מלבד זאת, בכוונת האוצר ורשות המים לצמצם כ־40 מתוך 55 תאגידים כדי להתייעל.
טענה נוספת של ח"כ רגב היא כי בעקבות הקמת התאגידים הושת על האזרחים מע"מ על המים שלא הושת קודם לכן. ואולם, גורמים בכירים במשק המים מסבירים כי הטענה מטעה. הרשויות המקומיות, הרשומות כמלכ"ר, לא הזדכו על המע"מ בעת רכישת המים ממקורות והשיתו את המחיר המלא (כולל מע"מ) על תושביהן, ואילו עבור התאגידים, שהם חברות בע"מ ולא מלכ"רים, מחיר המים לא מגלם גם את המע"מ, ולכן הם מוסיפים בעצמם את המע"מ לחשבון שלנו. עם זאת, מודים ברשות המים, יש עלייה של כ־2% במחיר עקב עלויות המע"מ על פעולות התאגידים שלא היו קודם לכן.
חיים ביבס, ראש השלטון המקומי, טוען כי מטרת האוצר היא למעשה להשאיר את הכסף אצלו. הוא מסביר כי האוצר נתלה בתחלואות העבר של השלטון המקומי כדי להצדיק את לקיחת הסמכויות מהרשויות המקומיות.
"המצב היום", מסביר ביבס, "הוא אבסורדי. הסמכות בכל הנוגע למים מצויה אצל האוצר, אך האחריות היא שלנו. אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת. האוצר צריך להחליט אם הוא מקבל את האחריות ומשלם לרשויות על נכסיהן או שמחזיר את הסמכות לרשויות המקומיות". עוד טוען ביבס כי מימון התפלת המים באמצעות מחירי המים הוא עוול לא צודק, מכיוון שמלכתחילה ההתפלה אינה חיונית בהיקפים הקיימים, אך בגלל הסכמים קודמים אין לאוצר כל ברירה אלא לרכוש את המים הללו.
"הרשויות המקומיות קיבלו מיליארדים ובזבזו אותם"
המתנגדים לחוק טוענים כי היקף הכספים שהועברו לרשויות המקומיות בשל רכישת הנכסים (צנרת המים והביוב ומתקניה) הוא 3.8 מיליארד שקל, ואליו מתווספים 669 מיליון שקל, שניתנו לרשויות כמענקים שנועדו לתמרץ אותן להקים תאגידים בתחומן. נקודה נוספת שמעלים המתנגדים היא היקף ההתחייבויות שיש לתאגידים - 5.5 מיליארד שקל. כתאגידים הפועלים בתחום התשתיות השקעותיהם ארוכות טווח.
החוק של רגב דורש למעשה מהאוצר לסגור את ההתחייבויות לאחר פירוק התאגידים, צעד שישית עלויות נוספות על תקציב המדינה, שגם כך צפוף. אם יישארו ההתחייבויות אצל הרשויות המקומיות, מסבירים המתנגדים, הן לא יידעו להתמודד עמן ולממן אותן.
לפני הקמת התאגידים, נטען לגנות הרשויות, הן לא השתמשו בהכנסות ממים כדי לתחזק את התשתית שלהם. הרי הרבה יותר פופולרי להשקיע בגינון מאשר להחליף צינור ישן שאף אחד לא רואה. עוד בעיה שהתקיימה כאשר הפוליטיקאים המקומיים שלטו במשק המים העירוני היא שהגבייה היתה נמוכה מאוד בשל קשיים פוליטיים בחלק מן הרשויות.
אף שהשלטון המקומי ומשרד האוצר כבר הצליחו בעבר לעבוד יחד, במשק המים, ש"נולד בחטא" כפי שאומר ביבס, לא הצליחו שני הצדדים להגיע לנוסחה המוסכמת על שניהם עד כה.
8 תגובות לכתיבת תגובה