סרט: שבע בום

יותר מכל דבר אחר הזכיר לי הסרט החדש והשביעי במספר במסעותיו של האקס־מן את משחק האולסטאר של ה־NBA. הכוכבים הגדולים מגיעים כדי להפגין את כישוריהם הנשגבים, המהלכים עוצרי נשימה, ואפילו יש תחרות הטבעות. וגם קאץ': התוצאה לא חשובה.

אם אתם מאלו שמוכרחים להבין את ההיגיון העלילתי בסרט, כדאי לוותר על "אקס־מן: העתיד שהיה". לכל שאר 98% באוכלוסייה מומלץ לעזוב ברגע זה את כל מה שאתם עושים ולראות את המשך עלילותיו המופלאות של האיש והטפרים.

קיצור נמרץ של העלילה הקלושה יחסית שולח את אקס־מן בחזרה לעבר כדי לעצור את המוטאנטים המהונדסים עוד לפני שנולדו, באמצע שנות השבעים של המאה ה־20. בדרך הוא ייתקל בכמה מגיבורי הסדרה למפגש מחזור משמח, יציל שוב את העולם, יחזיר לחיים את המתים ואפילו יקפוץ להגיד שלום להלי ברי.

הוא יעשה את זה ללא רגע אחד משעמם. ל"אקס־מן: העתיד שהיה" אין את אותן עוצמות קולנועיות של שני הסרטים הראשונים בסדרה, אבל במקום הוא פשוט ממטיר על הצופה עוד ועוד אקשן מהפנט, ויזואליות ברמות שלא חשבת שקיימות ושנינות משמחת ומאוד מודעת לעצמה. בקיצור: בדיוק מה שהיית מצפה לקבל מבית היוצר של מארוול קומיקס והבמאי בריאן סינגר, שביים את שני הסרטים הראשונים בסדרה וחוזר למקורותיו.

טוב, כשיש לך את מייקל ג'ורדן - סליחה, יו ג'קמן - בתפקיד הגיבור הראשי, החיים הרבה יותר קלים. 14 שנה חלפו מאז נכנס ג'קמן למגפיים המשופשפים של וולברין, ונדמה ששום דבר לא השתנה מאז: אותו מבט חודר עצמות שגורם לצופה לשבת בכיסא אחוז אימה והערצה, אותו זעם קולנועי מקפיא, מהסוג שג'ק ניקולסון המציא, וגם אותן פאות לחיים שגם אם תנסו לעבוד עליהן ממש קשה בבית, לעולם לא תצליחו להגיע לשלמותן.

מכל גיבורי־העל שנחתו עלינו בשנים האחרונות בכמויות לא אנושיות (והטריילר של "הרקולס" בהתחלה היה פשוט קורע מצחוק), ג'קמן הוא היחיד שלוקח את עצמו ברצינות אינסופיות. נדמה שכל נשימה אצלו שאובה מתוך סדנת משחק של סטניסלבסקי. ג'קמן לא סתם משחק אקס־מן, הוא אקס־מן. וכמו שכל מאמן כדורסל ימהר להגיד, אין שום תחליף לעבודה קשה. תוסיפו את זה לכמויות בלתי מבוטלות של כישרון ותקבלו את גיבור־העל הכי מוצדק בסביבה.

עם מעט עזרה מחברים כמובן: לסר איאן מק'קלן יש כמה מעלות משל עצמו, וגם ג'ניפר לורנס, מיייקל פסבנדר, אנה פקווין ופטריק סטיוארט יודעים בדיוק איך להקסים. וזה בדיוק מה שהסרט עושה - כמו בכישוף מוצלח חולפות שעתיים בלי שחשבת אפילו לשנייה על כל המוטאנטים המרושעים שממתינים לך מחוץ לאולם.

רגעים שנזכרו ביום שאחרי:

1. הסצנה שבה קוויקסילבר עוצר את הזמן לצלילי "Time in a Bottle" של ג'ים קרוק

2. הקריצות לנוסעי זמן קודמים, כמו דאג וטוני מ"מנהרת הזמן" ומייקל ג'יי. פוקס מ"בחזרה לעתיד"

3. שהפרק השמיני כבר בדרך