בכמה תמכרו את הפרטיות שלכם?

בפסק דין תקדימי ומרעיש קבע בית המשפט העליון שלנו הלכה בדבר פרטיות. על פי כבוד השופט נועם סולברג, שאל דעתו הצטרפו גם כבוד השופטים מרים נאור וסלים ג'ובראן, ערך הפרטיות הוא עליון וגובר על ערכים אחרים - ובהם חופש הביטוי. לפי בית המשפט העליון, הפרטיות מספיק חשובה כדי להצדיק איסור על הפצתו של ספר בדיוני.

פסק הדין, שפורסם בסוף מאי תוך השמטת פרטיהם המזהים של הצדדים, יישב סכסוך בין גבר ואשה שניהלו רומן, ושהגבר תיעד אותו בפירוט ברומן שכתב לפני עשר שנים. האשה עתרה לבית המשפט בדרישה למנוע את פרסום הספר שפוגע בפרטיותה, וכעבור עשר שנות מאבק היא ניצחה.

ערך הפרטיות הוא עליון וגובר על ערכים אחרים | צילום: shutterstock

יש מי שפסק הדין הזה מעודד אותו. יש מי שמתרשם מהעמידה הנחושה על הזכות להישכח, הזכות להיוותר לבדי ולשמור על פרטי חיי. ויש מי שכמוני מודאג מהמחירים המאמירים והולכים שאנו נתבעים לשלם בגינה של הפרטיות וההגנה עליה.

בהחלטתו הצטרף בית המשפט העליון הישראלי למסורת האירופית, שמקדשת את הפרטיות מעל הכל, וניתק עצמו במודע ממסורות מערביות אחרות, ובהן הגישה האמריקאית שמאזנת את ערך הפרטיות עם ערכים אחרים שנמצאים בלבה של החברה הדמוקרטית. באותו החודש קבע בית הדין האירופי לצדק כי אפשר לחייב את גוגל למחוק ממאגרי תוצאות החיפוש שלה הפניות לעובדות הפוגעות בפרטיות. הזכות להישאר מחוץ לגוגל חשובה לאנשים רבים, אך היא גם נושאת מחיר של טשטוש האמת ומניעת מידע מהציבור.

המצדדים בגישה מאוזנת יותר לפרטיות מזכירים שהמושג עצמו אינו חד־משמעי. גילים שונים, תרבויות שונות, זמנים שונים ומערכות חקיקה שונות מגדירים את הפרטיות אחרת. ואם פרטיות היא עניין יחסי, יש להיזהר מהגדרתה כערך עליון. לעתים קרובות אנחנו נדרשים לוותר על הפרטיות כדי להשיג דברים אחרים, ומקרים רבים הראו שאנשים מוכנים לחשוף מידע אישי תמורת תגמול לא גבוה. הפרטיות הולכת ופוחתת, ולעתים קרובות מבחירה. האם מחוקק או שופט אמורים לעצור תהליך חברתי טבעי?

יש נימוקים חוצבי להבות בזכות הפרטיות. אבל כשמשמיעים אותם צריך לשאול אם נהיה מוכנים לוותר על יתרונות העולם הפתוח יותר שבו אנו חיים - עולם שהתאפשר הודות לצמצום הפרטיות. האם נהיה מוכנים לוותר על השירותים החדשים שמאפשרים סולידריות חברתית, או על משאבי ידע וחינוך שעומדים לרשותנו בין השאר בזכות הכרסום בפרטיות?

החלופה לאכיפה משפטית היא לתת לקהל, לשוק, לומר את דברו. במקום שמחוקק או שופט ימסמרו את ערך הפרטיות ויתמחרו את השמירה עליו, אפשר לתת לנו לעשות זאת. מחקר רחב היקף של הרעיון הזה בוצע לאחרונה בבריטניה, על ידי מכון מחקר שמתמחה בשינויי העידן הדיגיטלי, Shift–Ctrl שמו. בשליחותן של כמה חברות, עמותות ובשיתוף אחת מחברות הטלפוניה הגדולות, יצאו שם לחקור את השווי של נידוב מידע אישי: הם מצאו שערכו עצום. שיתוף מידע בין פרטים וחברות יכול לייעל את פעילותם של ארגונים גדולים בשיעור שמגיע לעשרות אחוזים, ולהפוך אותם לרווחיים יותר ותחרותיים יותר.

מסקנות המחקר, כפי שאפשר לצפות מזהות מממניו, תומכות במיסוד המסחר במידע אישי, בשל ערכו הכלכלי. וייתכן שמנגנוני סחר כאלה עדיפים על רגולטור שאוסר באופן גורף לעסוק במידע מסוים.

גם הרעיון הזה מעורר אי־נוחות. השוק לא יכול לענות על הכל, ובוודאי לא לייתר את מערכת המשפט. אבל זו המתיחות שסביבה אנחנו מנווטים את חיינו הציבוריים - המטוטלת שזזה בין השוק הניאו־ליברלי לרגולטור השמרן.