החברה צריכה לקבל כסף? לא תראו את זה בדו"חות

לפני ימים ספורים הוגשה תביעה ייצוגית כנגד חברת דלק. לטענת התובע, החברה מציבה את מצלמות האבטחה והמעקב בסניפי רשת "מנטה" ללא הצבת השילוט המתאים המיידע את הציבור על כך, וזאת בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות בעניין. סכום התביעה עומד על כ-50 מיליון שקל. בהתאם לטענת החברה היא אינה יכולה להעריך את סיכויי התביעה או את השפעתה בשלב הזה.

תביעה זו מצטרפת לרשימה ארוכה מאוד של תביעות שהוגשו כנגד חברות בישראל בתקופה האחרונה. רק בחודש יוני בלבד, הוגשו תביעות ייצוגיות נוספות כנגד חברות מהקבוצות הבאות הראל, פרטנר, שופרסל ועוד.

החברות זכאיות במקרים מסוימים לקבלת שיפוי מצד ג' בגין תביעות | צילום: shutterstock

.

בגין תביעות אלו החברות זכאיות, במקרים מסוימים לקבלת שיפוי מצד ג'. כלומר החברה תהא זכאית לקבל תגמולים מצד ג' במקרה והתביעה כנגדה תתקבל. במקרים אלו ניתן לומר כי האירוע מחייב את החברה מחד, אך מזכה אותה בפיצוי מאידך. למרות שלידתן של פריטים אלו בצוותא, החשבונאות יוצאת מגדרה על מנת להמחיש לנו את האופן השונה בה היא רואה את הפריטים האמורים.

כפועל יוצא הדרך בה תביעות אלו ימצאו את דרכן לדו"חות הכספיים מהירה לאין ערוך מהדרך שבה יצעדו נכסי השיפוי בעקבותיהן. כך שבעוד שהחשבונאות 'ממהרת' להכיר בתביעות כהתחייבות בדוחות הכספיים, הרי שבכל הנוגע לנכס השיפוי, החשבונאות מטה את כל כובד משקלה על מנת לדחות את ההכרה ככל הניתן.

חשוב לציין כי להכרה בפריטים האמורים בדו"חות הכספיים חשיבות ניכרת בתוצאות הכספיות המדווחות. זאת מאחר ויצירת הפרשה מקטינה את רווחי החברה ואת ההון העצמי, ואילו הכרה בנכס שיפוי תגרור פעולה הפוכה, המיטיבה עם התוצאות הכספיות של החברה. מסיבות אלו ואחרות, החברות מעוניינות להכיר בנכסי השיפוי מוקדם ככל הניתן, אולם, דווקא בנקודה חשובה זו, החשבונאות נותרת על מקומה ללא ניע כבר שנים רבות.

האסימטריה החשבונאית באה לידי ביטוי בספים הכמותיים הנדרשים לצורך הכרה בדוחות הכספיים. בהתאם לכללי התקינה הבינלאומית (IFRS) המיושמת ע"י החברות הציבוריות, הסף החשבונאי להכרה בתביעה הינו כאשר הסבירות לקבלתה עולה על 50%. לעומת זאת, בנכס שיפוי הרף הנדרש להכרה הינו למעלה מ- 95% (!).

פער זה יוצר עיוות כלכלי. לשם המחשה, נניח והוגשה תביעה כנגד החברה בסך של 10 מיליון שקלים. לחברה קיימת זכות לקבלת שיפוי מצד ג' במלוא סכום התביעה. לשם פשטות, נניח כי סיכויי התביעה והשיפוי הינם זהים ועומדים על כ-60%. כאן מגיעה הבחנה מעניינת, בעוד שהחברה תידרש להכיר בהתחייבות כנגד הקטנת הרווח במלוא סכום התביעה בסך 10 מיליון שקלים, היא לא תוכל להכיר בנכס ובהכנסות בגין השיפוי האמורים להתקבל בגין אותה תביעה.

יש לציין כי תפיסה זו אף נתמכת ע"י רשות ני"ע בישראל, שהביעה את דעתה לא אחת, כי הכרה בנכס שיפוי תתאפשר במקרים חריגים בלבד, כאשר הזכאות וודאית למעשה, ונותרו אישורים טכניים בלבד עד לקבלתו.

ניואנס נוסף הוא הסכמת חברת הביטוח לתשלום הפיצויים. נניח והוגשה תביעה כנגד החברה, לחברה פוליסת ביטוח המזכה אותה במקרים מסוימים, לקבלת שיפוי בגין התביעות שיוגשו כנגדה. הסוגיה המתעוררת היא האם לצורך ההכרה בנכס השיפוי בדוחות, החברה יכולה על דעת עצמה לקבוע כי המקרה הספציפי הינו בתחולת הפוליסה, או שכתנאי מקדים נדרש לפנות לחברת הביטוח ולקבל את אישורה בנושא? בהתאם למצב הקיים כיום, אין מענה חד משמעי לסוגיה זו והדבר נתון לפרשנויות. יחד עם זאת, מדיונים שהתקיימו בוועדות בינלאומיות שעסקו בנושא, השתמע כי הסף הנדרש הינו הסכמה של חברת הביטוח או לפחות שווה ערך לכך.

כך או אחרת, ללא ספק מדובר בסף גבוה במיוחד, המקשה על השגתו במהלך העסקים הרגיל. מה שמעורר תהיות, מדוע דווקא ה-IFRS המתהדר בהתאמת החשבונאות לסביבה העסקית אינו נותן מענה כלכלי הולם במקרה שכזה? שמא הוכשרה השעה לקביעת כללים חדשים והוגנים יותר שישקפו את ההטבות הכלכליות הצפויות לחברות מנכסי השיפוי, כך שישמרו על האיזון בצורה טובה יותר.

המאמר הינו לידע כללי בלבד, אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ חשבונאי, כל העושה שימוש במידע המפורסם עושה זאת על אחריותו בלבד.

הכותב הינו יועץ IFRS, ומרצה לחשבונאות באוניברסיטת ת"א, בקריה האקדמית אונו, ובמרכז האקדמי לב.