כיפת הברזל של דנקנר

ל"כיפת הברזל" שלטענת נוחי דנקנר חוצצת בינו לבין "הרקטות של הפרקליטות" יש שם. קוראים לה איתי שטרום, האיש שעל פי כתב האישום היווה את החוליה המקשרת בין מי שיזם ומימן את תוכנית הרצת המניות באי.די.בי, דנקנר עצמו, לבין מי שביצע את ההרצה בפועל, עד המדינה עדי שלג. שטרום, וברמה העובדתית אין על כך מחלוקת, פעל בידיעת דנקנר במניית אי.די.בי ערב ההנפקה.

קו ההגנה של נוחי דנקנר הוא פשוט: לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי. דנקנר טוען כי לא יזם תוכנית להריץ מניות ולא היה אחראי לה. שטרום, טוען דנקנר, פעל באופן לגיטימי במניה. השיקולים שלו היו עסקיים וכלכליים. זאת בניגוד לשלג, שלגביו טוען דנקנר כי הוא זה שביצע עבירות תרמית בניירות ערך.

אלא שגרסת דנקנר גם כוללת אמירה בעייתית מבחינתו של שטרום. דנקנר מדגיש שכל פעולותיו של שטרום היו עצמאיות. אני, רומז דנקנר, לא קשור לעניין – גם אם תוכיחו ששטרום ביקש משלג להריץ מניות. בכך הוא תוקע את שטרום בין הפטיש והסדן, בין עד המדינה שמפיל עליו אחריות לבין דנקנר שמתנער מאחריות.

נוחי דנקנר אתמול בביהמ"ש | צילום: אוראל כהן

הגרסה הזו יוצרת לחץ גדול על שטרום. לנגד עיניו עומד תסריט שבו הוא מורשע, דנקנר מזוכה כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שידע על ההרצה,ושלג כבר מילט את עצמו בהסכם עד מדינה.

זהו לחץ שספק אם שטרום, סוחר מניות ממולח, ירצה לעמוד בו עד הכרעת הדין. הוא יודע שיש לו את הסחורה שהפרקליטות מחפשת: עדות מרשיעה נגד דנקנר שתחסל כמעט כל סיכוי לזיכויו. הפיתוי שלו לפנות לפרקליטות ולבקש הסדר טיעון מקל, שיסיים את הפרשה מבחינתו בצורה מהירה ובעונש מינימלי, צפוי לגדול ככל שהמשפט יתארך ויסתבך.