ביקורת ספר: "גברת ורבורג", עירית לינור

הספר החדש של מחברת "שירת הסירנה".

קהל היעד: כל מי שידע לקרוא בניינטיז.

דבר המבקרת: קשה לומר על עירית לינור שהיא אשה טיפשה או שהיא לא יודעת לכתוב. קשה, וגם אין צורך - לינור היא גם חכמה וגם יודעת לכתוב, ו"גברת ורבורג" החדש מוכיח את שניהם. הספר הוא מעין ביוגרפיה של אהבה, ומגולל את קורותיה של גיבורה ללא שם (פרט לשם משפחה, קרוכמל ואחר כך ורבורג), עורכת דין לענייני גירושים שהתייתמה מאם בגיל צעיר, והגברים בחייה, החל באביה הבלתי נסבל והבוגדני, עבור באחיה השתלטן אך דורש טובתה, וכלה בבעלה, שעמו יש לה קשר מיני מפותח במיוחד.

עטיפת הספר "גברת ורבורג"

נדמה שהגיבורה מגדירה את עצמה דרך הגברים החולפים בחייה, ובמידה רבה היא אינה קיימת בלעדיהם - תקופת הצבא, למשל, שבה אין לה בן זוג כזה או אחר, כלל לא מתוארת בספר.

זוהי בחירה מוזרה למדי, בעיקר על רקע העובדה שלינור כה מושפעת מסופרת אשה אחרת, ג'יין אוסטן (לינור תרגמה שניים מספריה וכתבה בהשראתה סדרת טלוויזיה). ניתן לראות את ההשפעה בכך שגם לינור וגם אוסטן מתארות מעמד שלם שהיה ואיננו (אוסטן - אצולה כפרית, לינור - בורגנות מרכז תל־אביבית), אך הגיבורות של אוסטן תמיד היו מרדניות ופעלו להגדרה עצמית בעולם של גברים, בשעה שהגיבורה של לינור מקבלת בהכנעה את שליטתם של הגברים בחייה.

ייתכן שזו אמירה: ככל שהעולם מתקדם והנשים "משתחררות" (הגיבורה של לינור עוברת הפלה, עניין שלא יעלה על הדעת אצל אוסטן), כך השחרור מנוצל פחות. כשאין מלחמה, אין גם מי יודע כמה הגדרה עצמית.

על גב הספר נכתב שלינור מנסה לבחון בו "למה אנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים". במידה רבה היא עומדת במשימה הזו בגבורה, ומיטיבה לתאר את תהפוכות נפשה של הגיבורה.

הספר נעים ומהנה מאוד לקריאה (מלינור לא ציפינו לפחות), מה שגורם לכך שכמה "תיפורים" גסים, עלילתיים ואחרים, בולטים בו במיוחד - וחבל (שני אחיה הקטנים של הגיבורה צצים בשלב מאוחר, עובדת היותה של אמה החורגת בת למשפחה מזרחית מודגשת פתאום בערך באמצע הספר, ועוד).

שורה תחתונה: כמעט כמו ג'יין אוסטן, אבל עדיין לא.