"אנחנו עם נוירוטי"

שחקן תיאטרון החאן ארז שפריר כבר ביים עשרות הצגות לילדים ולנוער, אך לראשונה הוא מקבל הזדמנות לביים במגרש של הגדולים - בקומדיה הצרפתית "הדלת ממול" מאת פאבריס רוז'ה לאקאן שעלתה בחאן בשבוע שעבר.

זהו מחזה חדש על שני רווקים - היא פסיכולוגית קלינית (כרמית מסילתי־קפלן) והוא משווק יוגורטים (לירון ברנס) - שניהם כבר לא צעירים, צמאים למערכת יחסים ורשומים באתרי היכרויות. הם גרים דלת מול דלת ומגלים מהר מאוד שאינם סובלים זה את זה, אך על אף הסיפור הבנאלי על שני אנשים שכמובן מתאהבים בסוף, השתלשלות העניינים מעניינת. המחזה אינו ריאליסטי פר אקסלנס, והדמויות מודעות לקיומו של הקהל, שהרבה דברים עוברים דרכו.

לירון ברנס וכרמית מסילתי־קפלן. שפריר: "אני לא אוותר על משחק, אבל אשמח לפינג פונג בין משחק לבימוי" | צילום: יוסי צבקר

"החאן הוא הבית, אז בבית מקבלים הזדמנויות", אומר שפריר. "זה מהלך מסעיר ומרגש מבחינתי שיזם מיקי גורביץ' (מנהלו האמנותי של החאן — מנ"ש). הוא אמר לי שיש הפקה קטנה וסולידית שישמח אם אביים, ואני כמובן 'עפתי' על זה. זו פלנטה אחרת מהצגות ילדים, אף שבסוף מגלים כי העבודה דומה. מובן שישנו הלחץ של עבודה בתיאטרון הרפרטוארי, אבל מצד שני אני בבית שלי ומכיר את הנפשות הפועלות".

האווירה בחאן היא באמת כזו אנסמבל כמו שזה נראה מבחוץ?

"כן, זו ממש שמורת טבע. מובן שיש גם בעיות, כי זה בכל זאת תיאטרון - ובארץ, עם המתחים שיש פה וכל התחרותיות - אבל איכשהו מיקי מצליח לבחור אנשים שהם מאוד זה עם זה, אין את ה'סטאריזם' שקיים במקומות אחרים".

"מת על מחול"

מעבר להיותו במאי, יש לשפריר רקע בתנועה, והוא אחראי לעיצוב התנועה בשני שלאגרים של התיאטרון הקאמרי, "הרטיטי את לבי" ו"עוץ לי גוץ לי", שעליו גרף את פרס התיאטרון הישראלי ב־2003. "בדיעבד אני חושב שאם היתה מגמת מחול בתלמה ילין בשנים שבהן למדתי שם תיאטרון כנראה הייתי מתגלגל אליה, כי אני מת על מחול".

מה קשה יותר, לשחק או לביים?

"שניהם קשים, אך בבימוי יש יותר אחריות ולחץ. אני טיפוס מאוד מסודר ופדנטי, וכשדברים לא קורים כמו שאני רואה אותם אני נהיה חסר מנוחה. זה כיף שאני יכול להיות מעורב בכל - מהבחינה הזאת אפילו יותר ממשחק. במשחק יש לחץ מכיוון אחר. כשאני עולה לבמה צצות השאלות: האם אני מחדש לעצמי? האם אני עושה משהו מוצלח ונכון שיאהבו? אני לא אוותר על משחק, אבל אשמח לפינג פונג בין משחק לבימוי".

שפריר: "אנחנו משתחווים והקהל יוצא באמצע ההשתחוויה. חכו דקה, תגידו 'תודה'"

הקהל הולך לאיבוד

מי שלא מבקר בהצגות של תיאטרון החאן - ובעיקר הורים לילדים - מכיר את פניו של שפריר מסדרת הילדים "סבא טוביה" בכיכובו של טוביה צפיר, שבה גילם דמויות רבות במהלך השנים. "הייתי רוצה להקים תיאטרון רפרטוארי לילדים ולנוער, עם חומרים קלאסיים, פיוטיים ואבסטרקטיים", הוא אומר, "קצת להשתחרר מהחיות והמשלים ולעשות הצגות של גדולים בגובה העיניים. כך נחנך את הדור הבא של הקהל, כי הוא כבר קצת מקולקל, לצערי".

אתה מרגיש את זה כשחקן?

"הרבה פעמים אני מרגיש שאם יש יותר מרובד וחצי אז הקהל חסר סבלנות, שהטקסט עובד פחות מהדברים הפיזיים. גם הצגה שאורכה יותר משעה ועשרים היא סיכון, כי אולי נאבד את הקהל שכבר רוצה לזפזפ לדבר הבא, יש לו פיוז קצר. אנחנו בכלל עם נוירוטי.

"בירושלים יש קהל נהדר ועושים דברים איכותיים מאוד, אבל כשאני נוסע למקומות רחוקים אני נתקל בכל מיני תופעות: אנחנו משתחווים והקהל יוצא באמצע ההשתחוויה. עומדת קבוצת שחקנים ששיחקה שעה וחצי, מזיעה ונוטפת, ואנשים קמים ויוצאים מול העיניים. חכו דקה, תגידו 'תודה רבה' ואז תלכו".