ההופעה של ארקדי דוכין: בלי שינויים בהרגלי הצריחה

על הבמה החשוכה של זאפה תל אביב עומד שמעון חן, מנגן בגיטרה חשמלית, ואלומת אור מאירה עליו. רק מאוחר יותר נגלה כמה קריטי התפקיד שלו בערב. כמה שניות ארוכות ומצטרפים אליו ארבעת הנגנים הנוספים וארקדי דוכין.

השיר הראשון הוא "חדר משלי", וזו בחירה קצת מוזרה. יש לשיר איכויות של סוף מופע, עם קהל שחוזר על המנטרות האופטימיות, אבל בתור שיר פותח הקהל עוד לא ממש שם, ונדמה שהשיר קצת עובר לידו. בשיר השני, "בגללך" שנכתב לאריק איינשטיין, הקהל כבר מתבקש להצטרף לפזמון ועושה זאת בהמוניו.

שומר על ההנאה

 

הלהקה של דוכין כוללת בסיס קבוע של גיטרה קלאסית־בס־תופים, להם נוספים הגיטרה החשמלית של חן שהגיחה לסולואים יפים ברוב השירים, וגם שני סטים של קלידים - אחד תחת דוכין ואחד אצל אסף אבידר, שהיחסים בין שניהם נתנו כמה מהרגעים היפים בהופעה.

השינויים בצלילים של הקלידים - מפסנתר לקלידי פאנק סול להדמיה של חצוצרה - נתנו ללהיטים של דוכין נפח. דוכין עצמו שמר על הגשה מנומנמת או מבושמת קלות, ושר חלק מהשירים כאילו הוא עושה קול שני לעצמו. זה עובד יפה בהרבה מהשירים, בעיקר כי נדמה שעבור דוכין זה מה ששומר על ההנאה אחרי שמנגנים אותם כל כך הרבה פעמים.

את תדמית הסובל הנצחי דוכין לקח לאחרונה כמה צעדים קדימה וגייס אותה לקמפיין עבור בנק, אבל אם מישהו בקהל פספס את הניואנסים ואת המתח שבין כותב השירים המחונן לבין הפרסונה הבימתית אז כבר בתחילת המופע הוא אמר: "להיות על הבמה זה לא פשוט. לא טבעי. הייתי מעדיף להיות בבית, אבל בגלל שכתבתי כמה שירים אז אני פה".

עליות וירידות

 

הלהקה נשמעת טוב. "אוהבת לא אוהבת" מופשט מהבסיס האלקטרוני הקצבי והופך לבלדה שקטה ויפהפייה. עיבוד פאנקי קצבי לשיר אלקטרוני אחר, "אני לא רוקד כשעצוב", עובד פחות טוב, עד שאבידר מציל אותו עם סולו קלידים מגניב. אבידר הוא ללא ספק הבחור האנרגטי ביותר באולם, גם בלי להשתולל יותר מדי. הלהקה נשארה כמעט שעה וחצי שקועה במקומה בלי לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה, וגם הקהל שמר על סטטיות מופגנת, אולי מלבד הנעת הראש קלות ימינה ושמאלה וקצת כפיים לפי הקצב איפה שאפשר.

נגיד, ב"טמבל", שבעיבוד מעניין נגע גם במוזיקה רוסית עממית וגם באוונגרד. בסוף השיר דוכין אמר על הטמבל שאולי הוא לא היה טמבל, אלא קצת שיכור ולא ממים. הוא הביט בדף השירים שלידו מבולבל, פנה לחן וביקש ממנו שיחזיר אותו הביתה. התגובה המפתיעה היתה שני קאברים חביבים ומאוד לא קשורים ל"הללויה" של לאונרד כהן ו"Knocking on Heaven's Door" של בוב דילן, שהושרו בקולו העמוק של חן, וזכו לליווי של כל הלהקה וגם של דוכין על הקלידים. זה כנראה היה החלק החלש בהופעה, עם "לפעמים" שנכתב לרון שובל שנוגן מיד אחר כך. אני מאוד אוהב את השיר הזה, וזכור לי ביצוע עדין ומצמרר של מיכה שטרית בבית הכנסת בית דניאל לאותו שיר ממש, אבל כמו את הקלאסיקות של כהן ודילן, גם זה זכה לביצוע מעט שטוח.

אבל אלה היו בסך הכל עשר דקות, אולי קצת יותר, מתוך הופעה עשויה היטב ועמוסה בלהיטים ושירים מוצלחים. "על קו הזינוק" הוקדש לשטרית בהמון אהבה וזכה לביצוע סוחף וליווי אקטיבי מהקהל. דוכין מבקש מהקהל עזרה, כי השירים שלו מאיימים עליו פתאום בסולם הגבוה שלהם. בהזדמנות אחרת הוא אומר שנעלמו לו השירים. "האמת היא שכתבתי מלא שירים, מזל, כי אפשר להחליף".

והוא באמת כתב המון שירים מצוינים: ב"היא לא דומה" בלתי אפשרי שלא להצטרף, ושמעון חן עוזר בקולות רקע נמוכים; "עוד נגיעה" מתחיל באקפלה ומרגש מהרגע הראשון; "אם כבר לבד" סיים את ההופעה בשיא מוצלח, קצת לפני ההדרן הקצר שהסתיים ב"נאמר כבר הכל".

רגעים שנזכור ביום שאחרי

 

1. הביצוע המינימליסטי והיפה עם קלידים וגיטרה ל"מרוב אהבתי"

2. עוד חיבור מוצלח של שמעון חן ודוכין ב"היא לא דומה". מתי המופע הזוגי?

3. הקאברים לדילן וכהן - לא ברור אבל גם לא נורא