כיל לא לבד: ממשלת ונצואלה הגיעה להסכם עם חברת כרייה אמריקאית בעלת מומחיות בהפקת ברזל ממכרות מנוצלים כדי שתפיק ברזל ממכרה נטוש. החברה הקימה עיירה קטנה ליד המכרה והביאה לשם צוותי מומחים. הכרייה שגשגה והכסף זרם. ראתה ממשלת ונצואלה כי טוב ודרשה מהחברה להגדיל את התמלוגים שהיא מקבלת, בניגוד לתנאי ההסכם. האמריקאים התקפלו ועזבו. המכרה שומם. חברות אחרות רואות ולומדות. משקיעים זרים אינם באים לוונצואלה, והכלכלה שוקעת.
הפרת הסכמים היא דבר חמור בעסקים בינלאומיים. כמובן, ממשלה יכולה להעלות מסי חברות. אבל כאן הממשלה פשוט מפרה הסכם עם חברות מסוימות שהצליחו. החברות לא עשו רע. חברות הגז החלו בחיפושים לאחר שערכו הסכם עם הממשלה, ו
החברה לישראל נקנתה מאייזנברג במחיר ששיקף את שווי משאבי הטבע אז ואת חלקה במשאבים כפי שהממשלה סיכמה עם אייזנברג שהיה הבעלים הקודמים. אפשר כמובן לדרוש מהחברות לשאת בהוצאות של השפעות חיצוניות שליליות שהם גורמים לסביבה, ולהקפיד שישלמו מסים כפי שהוסכם. אבל כאן יש שינוי הסכם בדיעבד שפירושו הלאמת חלק מהחברה.
הנה רעיון לוועדת ששינסקי 3: לשנות את הסכמי המס עם יצרני השבבים והתרופות הגנריות. במקרה, הדבר חל על חברות אינטל וטבע שמשלמות מס זניח. רצוי להמתין ולעשות זאת לאחר שהחברות ישקיעו מליארדים במפעליהם בארץ. חברות אלה מנצלות לטובתן את ההשכלה והידע שעובדיהן קיבלו על חשבון משלם המסים הישראלי. גם כאן יכולה הוועדה להטיל מס גבוה על הרווח מעל למה שהיא תקבע כ"רווח הוגן". ועדה כזאת לא תקום, מפני שהחברות פשוט ייברחו. אז מה עושים? תופסים חברות ש"תקועות" בארץ ומשנים בדיעבד את ההסכמים שערכו עמן.
חשוב להדגיש: אין כאן טענה כנגד גובה המס שקבעה ועדת ששינסקי על משאבי טבע מפני שקשה לדעת – וספק אם הוועדה יודעת – מהו המס הראוי. מס גבוה מגדיל את תקבולי הממשלה, אך הוא עלול להקטין את ההשקעות בחיפושים ובהפקה, דבר שיפגע במשק כולו. יש כאן תחלופה עדינה. אולם הביקורת כאן היא על שינוי הסכמים בדיעבד. הניצחון על הטייקונים עלול להיות ניצחון פירוס. כשהממשלה תערוך בעתיד מכרז לחיפוש וכריית אוצרות טבע, העולם העסקי ייזכור שהסכם עם ממשלת ישראל איננו בר תוקף.
תגובה אחת לכתיבת תגובה