סירוב השופטת להתלונן: החלטה אישית לחלוטין

כאשר סירבה הקצינה ה' להתלונן בזמנו נגד השר חיים רמון הופעלו עליה לחצים רבים. על ידי המשטרה, אך גם על ידי מפקדה, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, האלוף גד שמני. השכנוע של שמני התבסס בעיקר על חובת קצינה שמשמשת דוגמא ומופת לחיילות שלא לטאטא את התועבה מתחת לשטיח אלא לסייע לבירורה ולהענשת התוקף.

טיעון דומה הטיחה ח"כ זהבה גלאון בשופטת שסירבה להתלונן נגד השוטר. "ההימנעות והרתיעה שלה מלהתלונן, מעבירה שדר לאנסים שאין להם ממה לחשוש יותר, כי אם שופטת לא מתלוננת ולא מוכנה לעבור את דרך החתחתים שכרוכה בהגשת תלונה ובעמידה בבית משפט, אז אף אישה אחרת לא תתלונן".

טיעון דומה הושמע גם נגד הפרקליטה שסירבה להתלונן נגד השופט יצחק כהן, מה שהניב את הגניזה הראשונית של הסיפור בידי פרקליט המדינה דאז משה לדור.

אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק

בכל הסיפורים האלה מבוססת הטענה נגד הנשים הסרבניות על מעמדן הציבורי והשאלה העקרונית היא אם ניתן להפקיע מאשה החלטה אינטימית שיכולה לטלטל את חייה בגלל שהיא קצינה, פרקליטה או שופטת. ובמלים אחרות, האם, בהיעדר חובה משפטית להתלונן, ניתן "לייצר" חובה ציבורית כזו?

זו החלטה אישית

תשובתי החד-משמעית היא לא. ראשית, בכל הדוגמאות לעיל מדובר בעובדות ציבור, עובדות השירות הציבורי ולא נבחרות ציבור שבחרו להניף דגל אידיאולוגי שמכוחו ניתן לתבוע מהן לוותר על האישי לטובת הציבורי. במלים אחרות, גם משופטת

לא נגזרת חובה ציבורית לקבל החלטה אישית שנוגדת את האינטרס שלה, במיוחד בנושא כה פרטי וכאוב.

שנית, היא לא חייבת להטיל עצמה לקלחת הכה מוכרת של הדלפות, הכפשות, ביזויים טוקבקיסטים, נבירה תקשורתית בהיסטוריה האינטימית הפרטית שלה, ולמעשה לחיסולה בפועל כאדם, כאישה כשופטת. אפילו לזהבה גלאון אין את הזכות המוסרית לדרוש זאת ממנה.

ובכלל, הציפייה מהזולת להקריב את עצמו על מזבח הכלל היא ציפייה פשיסטית וצדקנית כאחד. פשיסטית, כי היא מציבה אידיאל קולקטיבי כלשהו לפני טובת הפרט. "השופטת היא לא רק אישה פרטית שנאנסה, היא מסמלת את מערכת אכיפת החוק ואת ערכיה של המערכת", טוענת גלאון. ולמה צדקנית - בגלל הצקצוק התובעני ש"לא יעלה על הדעת" שקצינה/פרקליטה/שופטת לא תעשה את "הדבר הנכון", כאילו שמוסרית יש כאן רק "דבר נכון" אחד, ולא דילמה אמיתית שמזל שהיא לא אצלנו אלא אצל אחרים.