רוצים לעבוד באבטחה? תוכיחו שאתם שפויים

על פי חוק חדש שנכנס לתוקף ב-1 לפברואר 2015 כל מי שיבקש לעבוד כמאבטח או שומר חמוש יידרש לעבור בדיקה פסיכיאטרית. האם ראוי לצאת מנקודת הנחה כי כל אדם שמבקש לעסוק באבטחה הוא חולה נפש אלא אם יוכיח אחרת?

הרי שוטרים, חיילים, ספורטאים ובעלי רישיון לנשק פרטי פטורים מחובה זו. בנוסף, המשרד לביטחון פנים הגדיר רשימה ארוכה של ישובים (לא מעט מהם נמצאים בסמוך או מעבר לקו הירוק), המזכים את מי שגר או עובד בהם לקבל רישיון לנשק פרטי ("ישובים זכאים"). כך יוצא כי מי שמתגורר או עובד ביישובים הזכאים יכול לקבל רישיון נשק גם אם דעתו טרופה.

למה באמת?

מדוע יצרו את החוק? הטענה הייתה כי לנוכח מספר מקרים בהם מאבטחים השתמשו בנשקם בכדי לפגוע בחפים מפשע או בבני משפחה, כנראה שאין מספיק פיקוח על מצבם הנפשי. אבל האם לא היו מקרים כאלה אצל שוטרים? ונזכיר רק תמצית דוגמאות מהשנים האחרונות: קצין המשטרה מייקל פישר שירה באשתו ושני ילדיו, והתאבד בהוד השרון; שוטר המג"ב בילאל נעארני שהואשם כי ירה לעבר שוטרים על רקע יריבות בין חמולות בנצרת; הקצין ניר סומך שהורשע בהריגת שכנו ככל הנראה משום שהיה במגע רומנטי עם אשתו, ועוד הזרוע נטויה.

היו שטענו כי אין צורך לחייב שוטרים וחיילים בבדיקה כזו כיוון שבגופים כגון צה"ל או המשטרה יש פיקוח פנימי. האמנם? כוחות הביטחון בוחנים את משרתיהם בבחינות גופניות אך בדיקה נפשית היא לרוב ביוזמת השוטר או החייל באם הוא בוחר לפנות לקצין בריאות נפש.

יוצא אפוא, שבימים טרופים אלה, כאשר כלי נשק בלתי חוקיים מצטברים בידי גורמים פליליים ועוינים, הממשלה עסוקה בלהתייחס לאזרחים ישרים כאיום פוטנציאלי, אף שמדובר בקומץ מזערי של מקרים ביחס לכמות העצומה של מאבטחים חמושים (מעל 130 אלף). נזכיר, שלרוב, מאבטחים לא לוקחים את הנשק הביתה בסוף המשמרת.

עושה רושם שמזה תקופה ארוכה המשרד לבטחון פנים משקיע מאמצים לצמצם את כמות רישיונות כלי הנשק הניתנים לאזרחים. יש שיטענו כי הסיבות לכך הן, בין היתר, כלי נשק הרבים הנגנבים מידי בעליהם ומגיעים לעבריינים או רמת המיומנות הנמוכה של רבים ממחזיקי הנשק המסכנת את שלום הציבור. מנגד, יתכן שמדובר בכסת"ח של המשרד לבטחון פנים אשר נרתע מהלחץ הציבורי המובל, בין היתר, על ידי ארגוני נשים שדורשים צמצום כמות כלי הנשק הניתנים לציבור, ובעיקר לציבור הגברים. כך או כך, אי אפשר להתווכח עם נתונים: ב-1990 היו בידי אנשים פרטיים כ-300 אלף כלי נשק ואילו ב- 2012 ירדה הכמות לכ-170 אלף ומגמת הירידה ממשיכה.

הדלת כבר נפרצה

גם החוק הנוכחי, אגב, נועד תחילה לחול על כל אדם, ורק לאחר דיונים בוועדות צומצם למאבטחים ושומרים. אולם למעשה, הדלת כבר נפרצה: די במקרה אחד שבו אדם פרטי ישתמש בנשקו כדי לפגוע באחרים, כדי להביא, מיד לאחר מכן, לתיקון נוסף לחוק שיחייב את כולם.

יתכן שיש בכך הגיון, מאחר שבכל זאת מדובר בכלי קטלני שראוי שיהיה תחת פיקוח. מצד שני, גם כלי רכב הוא קטלני. האם נידרש לעבור בדיקה נפשית בטרם נוציא או נחדש את רישיון הנהיגה? להבהיר, מי שמבקש להוציא רישיון נהיגה אינו נדרש לבדיקה נפשית, אלא אם רישיונו נשלל עקב שימוש בסמים או אלכוהול.

נזכיר כי בלא מעט פיגועים שאירעו לאחרונה מי שהביאו לקטיעת מעשיו של המפגע היו בעלי נשק פרטי וארגוני.

ובכלל, האם יש מקום לדעתכם להקשות על אותם מאבטחים ושומרים? הרי בדרך כלל מדובר בצעירים אחרי שירות צבאי, פנסיונרים של כוחות הבטחון וכדומה, מה גם שבמקומות העבודה יש פיקוח צמוד של מפקדים או אחראי משמרת.

מי ישלם על הבדיקה?

הוראה בעייתית נוספת שנקבעה בחוק היא שהתשלום על הבדיקה (שעלותה כיום 600 שקל לערך) נחלק בין המאבטח למעסיק. מדובר במאבטח, שטרם התקבל לעבודה, ובמעסיק שמחויב לשאת לפחות במחצית העלות.

הוראה זו יוצרת שני מצבים שליליים: האחד, שייתכן שהמעסיקים ידרשו ממבקשי העבודה לשלם עבור הבדיקה, ורק אם הכל תקין הם ישלמו את חלקם (אף שזו פעולה בלתי חוקית).

במצב כזה, קיימת סבירות גבוהה כי פחות אנשים יבקשו עבודה בתחום האבטחה מחשש שלא יעברו את הבדיקה ואף גרוע מכך, שתוצאותיה יהיו נגישות לגופים ממשלתיים אחרים כגון משרד הרישוי.

מצב שלילי שני הוא שמעסיקים בכלל לא יתעסקו עם עובדים שאין להם רישיון נשק, שהרי נסיון החיים מלמד כי מעסיקים אינם ממהרים להשקיע מכספם על אדם שאינו עובד אצלם.

לסיכום, מחד נראה כי הכוונה מאחורי החוק טובה, אך כבר ידוע שהדרך לגיהינום סלולה בכוונות טובות. בפועל, אין כל הבטחה כי אלה שיימצאו כשירים נפשית לא ישתגעו ביום מן הימים. במקביל, קיימת סבירות גבוהה כי כמות המבקשים לעסוק באבטחה תפחת, בעוד שאנשים בעלי מסוכנות פוטנציאלית ימשיכו לקבל רישיון נשק עקב מקום מגוריהם או עבודתם ללא כל פיקוח.

* הכותב עו"ד אוהד מגורי עוסק במשפט פלילי, תעבורתי והוצאה לפועל

** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין