ניצני הרתעה חדשה מפני תביעות ייצוגיות

1. חוות הדעת קבעה

הוצאת ההגנה שחרצה את דינה של הבקשה לייצוגית

כדי להתגונן מפני תביעה ייצוגית שילמה אי.די.בי 1.2 מיליון שקל למומחים, הפרופסורים חיים בן שחר ואשר בלס, עבור חוות דעתם ש"הביסה" את חוות דעת התובעים הייצוגיים. בשבוע שעבר הרשמת שלומית יעקובוביץ' חייבה את התובעים במלוא ההוצאה הזאת.

הבקשה לאישור תביעה של 680 מיליון שקל כייצוגית הוגשה נגד אי.די.בי פתוח במאי 2009 על ידי 12 מחזיקי מניות בעקבות הצעת רכש של החברה, שבמסגרתה נרכשו הציבור והחברה חדלה להיות ציבורית. הוויכוח שעמד במוקד התביעה היה בשאלה אם התמורה שהוצעה עבור מניות המיעוט נופלת מהשווי ההוגן שלהן - ויכוח שמוכרע לפי חוות דעת.

השופטת דרורה פלפל | צילום: עמית שעל

השופטת דרורה פלפל, שדחתה את התביעה הייצוגית, העבירה לרשמת את מלאכת חישוב ההוצאות שמגיעות לחברה. במובן זה הרשמת יעקובוביץ' צדקה. בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, למשל זו של השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דין מ־2004, הרי ש"בהיעדר הוראה אחרת בפסק הדין של בית המשפט אין נתונה למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מהוצאות אלה".

כלומר, אם יש מקום לבוא בטענות על הסכום, יש להפנותן לשופטת פלפל, שיכולה היתה לרשום בהחלטתה שיש לבחון את סבירות ההוצאות והקריטריונים לכך. צודקת יעקובוביץ' - כלים לבחינת הסבירות הזאת הם בידי פלפל ולא בידיה.

ואכן שאלת הסבירות היא במוקד ההחלטה על סכום ההוצאות - ריאלי או מופרך, תלוי את מי שואלים. אבל התשובות לשאלה זו לא נגזרות במקרה שלפנינו רק מעורכי הדין יוסי בנקל ויצחק אבירם, אלא גם ממוסד התביעה הייצוגית, ערכו החברתי ומחלוקת הסיכונים הכרוכה בו לכל השחקנים.

2. מבחן תום הלב

איזון בין תביעה להרתעה נכונה לבין אמצעי לחץ לסחיטת פשרה

בספטמבר 2014 ביטל בית המשפט העליון הוצאות של כמיליון שקל שהטיל השופט יהודה פרגו בפרשת אולסייל, שבה נתבעו כ־70 אתרים שעסקו במכירות פומביות באינטרנט. התביעה נדחתה גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית המשפט העליון, אלא שהעליון ביטל לחלוטין את סכום ההוצאות שהטיל פרגו.

בהחלטתה כתבה אז שופטת העליון אסתר חיות: "דומני כי הצורך הקיים בפיתוח ושימור מוסד התובענות הייצוגיות, שהינו חשוב וראוי, מחייב את בית המשפט לנהוג מתינות בהטלת הוצאות ושכר טרחה על מבקשים שבקשתם נדחתה, למעט במקרים שבהם מדובר בבקשות סרק המוגשות בחוסר תום לב, ואז מן הראוי ליתן ביטוי בהוצאות ריאליות לדחיית הבקשה".

כך, לפי חיות, המבחן המרכזי הוא תום הלב בהגשת הבקשה, עניין שלא קל להכריע בו. מצד אחד, קשה להתעלם מהמגמה הרווחת שזלגה מעולם הצרכנות לעולם שוק ההון: אין כמעט הצעת רכש, חלוקת דיבידנד ואפילו ירידת ערך מניה שלא מוגשת בהן תביעה נגזרת או ייצוגית. כאשר מרחפת מעל חברה תביעה במאות מיליונים, יש סיכוי - וחברת הביטוח תלחץ בכיוון הזה - שהיא תשלם בפשרה מאות אלפי שקלים ואולי מיליוני שקלים כדי להסיר את האיום.

לפעמים תשלום זה עשוי אף להיות נמוך יותר מעלויות הנזקים וההוצאות הכרוכות בהתגוננות מפני התביעה: תשלום לעורכי דין ולמחברי חוות דעת, פגיעה במוניטין, פגיעה בעסקים (מכרזים שלא ניתן לגשת אליהם, הסתייגות מהתקשרות עם חברה נתבעת וכדומה).

עורכי דין ותובעים "מקצועיים" שחשפו נקודת תורפה זו מהמרים על תביעות ייצוגיות ונגזרות כדי לגזור את הקופון השמן. השופטת בדימוס עדנה ארבל ציינה בהקשר זה: "החשש המרכזי טמון בהגשת תובענות סרק שתכליתן ללחוץ את הנתבע, בעל הכיס העמוק, להגיע לפשרה".

ומצד שני, מדובר באכיפה וברגולציה אזרחית שכולם מעודדים - משרד המשפטים, רשות ניירות ערך ואפילו בית המשפט העליון: "חשיבות נודעת לתובענה הייצוגית גם ככלי אכיפתי והרתעתי ראשון במעלה בסייעו באכיפה יעילה של החוק ובהרתעת מעוולים בעלי שליטה והון המנצלים לרעה את כוחם, מקום שאין די בסנקציות שמפעילות הרשויות כדי להרתיעם", כדברי השופטת ארבל.

3. סינון קפדני יותר

הפחתת תביעות הסרק תרחיב את הנגישות לבעלי עילות אמיתיות

אין ספק, תשלום סכומים גבוהים כמו במקרה אי.די.בי ירתיעו תובעים מפני הגשת תביעות בעתיד, אבל יש בו גם כדי לייצר "פיין טיונינג", סינון קפדני יותר של תביעות. טיעון מקביל נוסף הוא שסכומים גבוהים חוסמים את הנגישות לערכאות. ואולם, ערכאות נסתמות גם כשיש עומס של תביעות סרק. בלעדיהן תורחב הנגישות לתובעים בעלי העילות האמיתיות.

כאשר מדובר בחברות ציבוריות נשאלת השאלה מדוע עליהן ועל בעלי המניות מהציבור לספוג את מלוא עלויות ההתגוננות מפני תביעות סרק רק בשם עידוד וחיזוק הקונספט החברתי־ציבורי שבתביעה הייצוגית. כל עוד אין מגבלה על שכר הטרחה שמשולם לעורך הדין של התובע, למה לא להטיל על התובע ועורך דינו את השווי הריאלי של הוצאות ההתגוננות מפניו? במקרה שלנו שילמו התובעים על חוות הדעת 8,000 שקל. לטענת פרקליטם עו"ד יצחק אבירם, שכר טרחה סביר של מומחה נע בין 5,000 ל־20 אלף שקל. אי.די.בי, לעומת זאת, שילמה 1.2 מיליון שקל עבור חוות דעת. בית המשפט המחוזי לא בחן את סבירות ההוצאה, ובעצם הטלתה על התובעים שלח מסר שלפחות כעת לא מתכתב עם זה של העליון בפרשת אולסייל.

התובעים ערערו על החלטת השופטת פלפל לבית המשפט העליון וסביר שבמסגרת זו יערערו גם על החיוב בהוצאות על חוות הדעת.