מקל בגלגלי הגמישות

סעיף 31 להסכם הקואליציוני בין מפלגת כולנו לליכוד מחזיר בגדול את ההמצאה הישראלית של התקציב הדו־שנתי. תקציב כזה הוא כורח המציאות באשר לשנת 2015–2016 שממילא מתנהלת בצל הבחירות ללא תקציב ובמתכונת של 1/12. ומה אחר כך? מתברר שכחלון מעדיף את עקרון הוודאות על פני הגמישות בכל הנוגע לתקציב המדינה.

משה כחלון. שר האוצר המיועד | צילום: מוטי קמחי

לתקציב דו־שנתי יש יתרונות וחסרונות. תכנון ארוך טווח והאמינות והשיטתיות הנלוות לכך הוא עקרון חשוב, הוא גם חשוב פוליטית ומונע צורך לנהל מו"מ עם השותפות הקואליציוניות מדי שנה על כל התופינים וההטבות שנדרש לתת שר אוצר שרוצה תקציב כראות עיניו. אלא שלתקציב דו־שנתי יש גם הרבה מגבלות: הוא קובע מראש שורת הנחות יסוד, מקשה על מהירות התגובה למשל במקרה של משבר כלכלי או מלחמה ולא מאפשר בחינה תכופה של סדרי העדיפויות. תכנון ארוך טווח הוא נכון בהרבה מקרים, ודאי בחברות עסקיות. כשמדובר בניהול הקופה של מדינת ישראל, לא בטוח שמה שנכון במגזר העסקי, נכון גם כאן.

למי שרוצה להיזכר באפקט השלילי המשמעותי של התקציב הדו־שנתי כדאי לחזור לקיץ 2012 לדברים שאמר אייל גבאי, אז מנכ"ל משרד רה"מ היוצא, בוועדת טרכטנברג אחרי המחאה החברתית. את הדברים הוא אמר בשבוע האחרון לתפקידו, מה שאפשר לו כנראה לדבר בצורה משוחררת יותר: "שמעתי שיש לא־כלכלן שטוען שמגיע לו פרס נובל לכלכלה על התקציב הדו־שנתי. אני חושב שבדיעבדֿ אחת המסקנות שכנראה בגללה לא נחזור על הניסוי הזה, היא שבעולם משתנה, בכלכלה משתנה ותגובות מאוד משמעותיות – אנחנו רואים את זה גם בארץ וגם בעולם – אי אפשר לשים תחזית כזאת ממוסמרת לשנתיים קדימה".

ואמנם, רק בינואר 2013 התברר המחיר הכבד של התקציב הדו־שנתי והעובדה שהוא אילץ את האוצר להעמיד תחזיות שנתיים וחצי לפני שהגיע מועדן, ובתקציב המדינה נפער גירעון של 39 מיליארד שקל – רובו בגלל פספוס בתחזית ההכנסות ממסים. מחאה חברתית וגירעון אדיר היו המחיר של התקציב הדו־שנתי בסיבוב הקודם.