"בן־גוריון פינת שדה בוקר בשלושה מיליון שקל"

כשאנחנו יוצאים מצריף בן־גוריון אל השמש הקופחת של קיבוץ שדה בוקר, אבא שלי מתעורר. "הנה הצריפים שלנו", הוא אומר בקול, כמעט צועק, ומצביע אל עבר שורת צריפים בודדים, דהויים ומחלידים, שעומדים מאחורי גדר. "הזיזו אותם קצת, הם לא עמדו בדיוק כאן, אבל זה אלה. ושם, מאחורה, היה חדר האוכל של הקיבוץ".

הוא ניגש בצעדים נמרצים לשער ואוחז בו, אבל מגלה שהוא נעול. אנחנו חוזרים לצריף בן־גוריון, שם שומר קיבוצניק ותיק שפותר תשבצים, ומבקשים ממנו לפתוח את השער. "הייתי כאן פעם, בקיבוץ", אומר אבא שלי בגאווה לא מוסתרת. "באתי להראות לבת שלי איפה ואיך חיינו". השומר קם לפתוח את השער. בדרך הם מנהלים שיחת קיבוצניקים ערה ומחויכת על החיים במקום אז והיום.

דוד לוי | צילום: תומי הרפז

כשהשער נפתח, כמו במנהרת הזמן, אנחנו חוזרים בשנייה לשנות החמישים, אז כשהגיע לשדה בוקר על מנת להפריח את השממה. אבא שלי מתרוצץ בין הצריפים, בוחן אותם, נוגע בקירות, מלטף את העשבים, ומחייך. בעיקר מחייך.

אתה קולט איך הכל השתנה? היום מוכרים כאן וילות ב־3 מיליון שקל.

"בן־גוריון מתהפך בקברו", הוא ממלמל.

* * *

חודש אחד אחורה, באחד מאתרי הנדל"ן אני נתקלת במודעה שמציעה "וילה ייחודית בשכונת נווה צין בשדה בוקר, על צלע הר. חדרים גדולים ומרווחים, וילה מתוכננת היטב, מוארת, תריסים חשמליים בכל הבית. יחידת דיור נפרדת הכוללת שני חדרים, מטבחון. מערכת סולארית בגג, מניבה".

"יופי", אומר אבא שלי כשאני מראה לו את המודעה. "יש וילות בשדה בוקר. אז?".

מוכרים אותן ב־2.9 מיליון שקל.

"אין סיכוי. איפה הם חושבים שהם נמצאים? מי ישלם 2.9 מיליון שקל על וילה במדבר?".

אבא שלי, דוד לוי (76), הוא אגרונום שעוסק בפיתוח זנים של תפוחי אדמה. הוא בילה את כל שנות הנערות המאוחרות שלו לצד חברי גרעין הנח"ל בשדה בוקר. הסיפורים על הקיבוץ זרמו בבית, ולא היה אירוע משפחתי אחד שבו אבי או אחד מאחיו או חבריו לא העלו זיכרונות מתוקים משם.

השכונה החדשה בשדה בוקר: עשירי המרכז משלמים הון תמורת שקט מדברי | צילום: תומי הרפז

אפשר להבין את הספקנות שאבא שלי מגלה כלפי המודעה הזאת. שדה בוקר הוא לא סתם פיסת נדל"ן, אלא התגלמות האתוס הישראלי של ציונות, הפרחת השממה ובעיקר צניעות והסתפקות במועט. בימים שבהם פוליטיקאים בישראל אוספים עוד ועוד נדל"ן במגדלים בתל אביב וברחובותיה היוקרתיים של ירושלים, הפך צריף העץ שבו הסתפק דוד בן־גוריון לאגדה. "באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי את הבחורים שהעזו והעפילו כדי להקים יישוב בלב המדבר ואהבתי את עבודת האדמה, ורציתי, כל עוד יש לי כוח פיזי מספק, לחזור לעבודת האדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה", כתב בן־גוריון ב־1954 על אודות הסיבות שהביאו אותו לשדה בוקר. ובאמת, בשנים האחרונות השממה פורחת. פורחת בווילות. בזמן שנחנו על זרי הצניעות והצנע, עלו עוד ועוד ידיעות במדורי הנדל"ן על המחירים המאמירים בדרום בכלל ובפרט בשדה בוקר ובמדרשת בן־גוריון הסמוכה, שהיא יישוב קהילתי לכל דבר. העובדה שבקיבוץ עצמו אין שטחים למכירה מעבירה את כובד המשקל למדרשה: בעשורים האחרונים נבנו בה שתי שכונות חדשות, אקולוגיות באופיין; החדשה שבהן, נווה בוקר, מצויה כיום בשלב השלישי והאחרון לבנייתה. אם היישוב המדברי המשגשג הוא סוג של נס מדברי, עליית המחירים היא כבר פטה מורגנה של ממש: בשנת 2000 נמכר בית בשכונת נווה צין שבמדרשה ב־600 אלף שקל; בנובמבר 2013 נמכר קוטג' בשכונת נווה בוקר ב־1.48 מיליון שקל, באפריל 2014 קוטג' כזה כבר עלה 2.12 מיליון שקל, היום כאמור רוצים עליו 2.9 מיליון שקל. חתיכת תשואה. אז יצאנו, אבא שלי ואני, אל לב הישימון, לראות את התשואה הזאת במו עינינו.

דוד לוי בשדה בוקר של פעם. "בן גוריון מתהפך בקברו"

* * *

אנחנו מגיעים לשער הראשי של הקיבוץ. אבא שלי מתחבט אם להיכנס ולבסוף מסובב את הרכב ופונה לכניסה המשנית, הצדדית, בביטחון מוחלט של מי שמרגיש בבית אף שאינו גר כאן כבר למעלה מחצי יובל. בלי להסס לרגע הוא מכוון אותנו לצריף של בן־גוריון, מחנה את האוטו בשולי הדרך ויוצא ממנו. הוא נעמד לרגע קצר כשפניו אל הצריף, ידיו על מותניו ולרגע נראה כמו תמונת פרסומת לדמות החלוץ, כמו הנער הצעיר שהיה כשהגיע לכאן. בתוך שנייה נשרו ממנו 60 שנה.

הצריף והמתחם שסובב אותו, המכון למורשת בן־גוריון, שופצו בשנים האחרונות. המתחם הזה בנוי מכמה צריפים ששומרו, וגולת הכותרת היא כמובן הצריף של דוד ופולה בן־גוריון. בני הזוג "עלו לקיבוץ", כלשונם, ב־1953. הצריף שלהם היה הכי גדול והכי חדשני, והם גם שהביאו לשם את הגנרטור, כמו גם את העיתונאים והצלמים. באותו ביטחון של מבין ובקי הוא נכנס עכשיו גם לצריף. "כאן", הוא אומר, "חדר השינה של פולה, ושם, בנפרד, חדר השינה של בן־גוריון. אצלו, כפי שאת רואה, היו הרבה מאוד ספרים". בכניסה לבית סלון צנוע: שולחן, כיסא, ספרים וספה צרה ומרוטה.

דוד לוי ברחבי הקיבוץ היום | צילום: תומי הרפז

בן־גוריון היה מבוגר בהרבה מכל הקיבוצניקים פה. היה לו עם מי לדבר?

"כן, היה לו איזה חבר טוב בקיבוץ, איש לח"י דווקא. זה תמיד היה בעיניי חיבור נורא מוזר, אבל הוא היה האיש הכי קרוב אליו ואולי בעצם היחיד שהיה איתו בקשר. זה היה מוזר מאוד שמפא"יניק כמו בן־גוריון הלך צמוד לשומר מהלח"י, אבל זה כנראה הקיבוץ".

נסיעה של דקות ספורות ברכב לכיוון מדרשת בן־גוריון וכבר אי אפשר לפספס את מה שמתחולל כאן: על ההר המדברי פזורות וילות נמוכות קומה ורחבות ידיים בצבעים כתמתמים. אנחנו נכנסים לנווה בוקר, השכונה שממוקמת מחוץ לשער הכניסה למדרשה, מעבר לכביש ממחנה הגדנ"ע המוכר והוותיק. מזל שאבא שלי נוסע לאט, כי הוא לא מסוגל להתיק את מבטו ממה שרואות עיניו. "אני לא מאמין", הוא ממלמל, "אני לא מאמין".

אתה יודע, כשהייתי בגדנ"ע, לפני איזה 20 שנה, עשינו על השטח הזה את המסע שלנו. לא היה כאן כלום.

"כלום?", הוא יורה בי מבט אלכסוני. "כלום זה מה שהיה כאן בתקופה שלנו. מי בכלל חשב להגיע לכאן? אחרי שבן־גוריון מת, רק אז התחילה כאן התיירות".

* * *

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת. אנחנו יוצאים מהרכב ובוחנים את הבתים ברחוב. במבט הראשון היא נראית כשכונת בנה ביתך עירונית לכל דבר: וילות מסודרות בשורה, כבישים רחבים, כמה בתים בבנייה. "נראה כאן כמו מקסיקו", אבא שלי עדיין לא יצא מההלם. יש בזה משהו: הבתים הכתומים, הנמוכים והמרובעים; התבליטים על הקירות; העשבייה המדברית; וכמובן נוף עצום של מדבר רחב ידיים שמביט מכל מקום. נווה בוקר היא השכונה החדשה ביותר במדרשת בן־גוריון. היא למעשה הרחבה של כ־400 יחידות דיור בסגנון בנה ביתך, שחולקה לשלושה שלבים כשהבנייה במקום החלה לפני כ־12 שנה. כיום הפרויקט בשלב השלישי שבמסגרתו נבנים 200 בתים. כל אחד משני השלבים הראשונים מנה כמאה בתים, וכרגע מתגוררות בשכונה כמאתיים משפחות. רוב המגרשים הם בני חצי דונם ומיעוטם משתרע על דונם.

דוד בן־גוריון בשדה בוקר. הגיע מאהבת המקום ואהבת עבודת האדמה | צילום: דוד רובינגר

כמודל הבנייה שימשו דגמים שתכננו האדריכל יובל אמיר ז"ל, שעסק בבנייה ירוקה, ושותפו דאז יואב לביא. אמיר נחשב לאחד מחלוצי האדריכלות הירוקה בארץ, מי שלמד את הנושא מאחרים בעולם ויישם לפני שאחרים העזו. כשהוא הלך לעולמו ומשרד לביא־אמיר התפרק, החליף אותו בפרויקט משרד יבגי־סיטון, שמקימיו, האדריכלים שמעון יבגי ורעייתו גלי יבגי־סיטון, עבדו קודם לכן בלביא־אמיר. "כשנכנסנו לפרויקט היו בשטח השכונה רק כ־20 יחידות, אבל הקונספט, הדגמים, לב הפרויקט, כל אלה כבר היו מתוכננים, ואנחנו המשכנו בבניית עוד כ־80 יחידות באותו הרעיון. היו בדגמים האלה קונספטים אקולוגיים, כמו פאטיו וחשיפה לדרום". אומר יבגי. את הבנייה האקולוגית של השכונות בשדה בוקר קשה לפספס: פרגולות שמנצלות את השמש בחורף ומצלות בקיץ, חלונות צרים וארוכים לניצול אור. כחלק מהתפיסה האקולוגית הטיח והצבעים הם מינרליים, לא פלסטיים. החורף קר מאוד ולכן בחלק מהבתים יש אפילו קירות כפולים וברבים מאוד יש קמין. על הגגות של חלק מהם יש גם מערכות סולאריות. נוסף על כך, בחזית הבתים התושבים מציבים אדניות וספסלים כלפי הרחוב, כדי שישמשו את עוברי האורח. הרעיון הוא שאדם נותן מרכושו לטובת השטח הציבורי. יבגי מספר שבשלב השני של הפרויקט כבר הוקשחו התנאים לבנייה: "הכנתי תקנון נוקשה ומחייב מאוד לבנייה ירוקה ועל בסיסו אנשים תכננו את הבתים שלהם".

יבגי, מופתע מהמחירים של הבתים בשכונה וביישוב בכלל, אף שלדבריו כבר בראשית הפרויקט היה ביקוש גבוה מאוד לרכישה. "אגלה לך סוד. הרבה אנשים כבר הזכירו עוד בשלב התוכניות על הנייר, שהם הופכים גם את החניה ליחידת דיור וכן הלאה", הוא מספר.

ביקוש גבוה? בשדה בוקר?!

"הבתים נחטפו, פשוט נחטפו. היה ביקוש כל הזמן. תמיד שמעתי ברקע שיש ביקוש גם לשכירות, אנשים רצו לגור סמוך למדרשה והתקשו למצוא דירות לשכור. אז מראש היתה בעיית מקום. זה יישוב שלא התפתח הרבה זמן. יש אזורים להשכרה לסטודנטים, אבל הם קטנים מאוד והיה נחוץ מקום למשפחות".

ומי גר בשכונה?

"אנשי קבע ממצפה רמון או מהבסיסים שליד, אנשים שמנסים לשדרג את עצמם באזור. זה איפשהו באמצע בין מצפה רמון לבאר שבע. הנסיעה לבאר שבע אורכת בסך הכל חצי שעה, וכאן אין פקקים. יש הרבה תושבים שעובדים במדרשה או באוניברסיטה, סטודנטים שמתגוררים ביחידות הדיור. חוץ מזה, יש הרבה אנשים שמגיעים מתוך אידיאולוגיה של הפרחת השממה".

שכונת נווה בוקר כוללת 400 יחידות דיור. וילה דומה בירוחם תעלה חצי ממחיר הווילה בשכונה | צילום: תומי הרפז

בכמה נמכרו המגרשים בראשית הדרך?

"בסביבות 500 אלף שקל, אולי 400. זה היה לפני כ־12 שנה, היום משלמים הרבה יותר. תראי, המחיר בנווה צין, 3 מיליון שקל לבית, הוא כמו המחירים במרכז. ובנווה בוקר המחיר עוד יותר גבוה. יש לי שכונה חדשה דומה בסגנון התכנוני שנמצאת בירוחם, שם את יכולה לקנות בית ב־1.2–1.5 מיליון שקל".

* * *

מרטין סיאורנו, מנכ"ל משרד הנדל"ן משקים בנגב, מספר כי הסיבה לעליית המחירים באזור היא הביקוש הגבוה שנענה בהיצע הולך ומתמעט. "הביקוש למדרשה נובע מכמות הבתים הקטנה. זה מה שיש, וזה מה שיהיה; לא יהיה יותר", הוא מסביר. "בעיר אתה יכול לקנות בית ובעוד שנה העירייה תוסיף לידך אחד. כאן יש תוכנית מתאר שמגבילה את המדרשה, ובעייתי לשנות אותה".

לדברי סיאורנו, המחירים באזור זינקו בארבע השנים האחרונות: "הביקוש מטורף. הכל נמכר. גם השלב השלישי בנווה בוקר נמכר עוד בטרם החלה הבנייה. קשה מאוד לקנות שם בית. אם המדינה היתה מציעה היום אלף מגרשים למכירה, אין לי ספק שבתוך שלושה חודשים כולם היו נמכרים". עדיין, ולמרות הביקוש, מעניין לדעת ששדה בוקר היא ברשימת היישובים שתושביהם נהנים מהטבות מס מהמדינה כדי לעודד אנשים לגור בה.

סיאורנו מאפיין את האוכלוסייה שמגיעה לשדה בוקר ככזו שמחפשת שקט ויכולה להרשות אותו לעצמה: "יש לי לקוח שהתגורר פעם בהרצליה פיתוח ועבד כמעט 20 שעות ביום כשכיר בהייטק. הוא החליט שאם הוא ימשיך ככה הוא ימות, אז הוא מימש את האופציות, הפך לעצמאי, קנה וילה במדרשה ופשוט התחיל לחיות".

* * *

נווה צין היא שכונה של כ־80 יחידות דיור בתוך שטח המדרשה והיא הוקמה בשלהי שנות השמונים. היא תוכננה כשכונת בנה ביתך בידי אנשי היחידה לאדריכלות במדרשה. אנחנו סובבים ברחבי השכונה באטיות מרבית, הצל הרב מהווה עבורנו מפלט מבורך.

הנה. כאן בית עולה 2.9 מיליון שקל.

אבא שלי משפשף את עיניו. "שכונה יפה ומטופחת, אבל תקועה באמצע המדבר".

יבגי אומר שהאנשים שמגיעים לכאן הם אידיאליסטים, אנשים שמאמינים בהפרחת הנגב ובשמירה על הסביבה. זה יפה.

"זה בהחלט יפה. אני לא בטוח שזו האידיאולוגיה, לשלם כל כך הרבה כדי לגור במדבר. אנחנו הגענו לכאן ועבדנו במטע ובדיר, החבר שלי מהגרעין עבד בעדר הסוסים, כולם עבדו במשק ובחקלאות, כולם עשו תורנויות מטבח, כולם עזרו. זו מבחינתי האידיאולוגיה".

דווקא שכונה יפה. רחובות צרים להולכי רגל, הכל שקט מאוד. למה שלא תעבור לכאן ותסגור מעגל?

"ליום־יומיים, בסדר, אבל לחיות כאן? מה יש להם לעשות כאן?".