הצדק נעשה אחרי 70 שנה: הנכס יירשם על שם הרוכשת שנספתה בשואה

מה עולה בגורלו של נכס שנרכש על ידי אישה ששהתה באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וגורלה לא ידוע? ביהמ"ש נדרש להחליט בשאלה זו במקרה זה.

מדובר במגרש בחדרה שנרכש על ידי ליבה לנציצקי מיהושע חנקין – "גואל האדמות" הציוני. שנים ספורות לאחר מכן ייסד חנקין את חברת "נחלת יהודה" וניהל אותה עד מותו ב-1945. באותן שנים הוא העביר על שם החברה קרקעות שמכר לפני שנה זו לרוכשים שונים, ברישום בנאמנות עבורם. מרבית הקרקעות הועברו בשלב מאוחר יותר לרוכשיהן.

במסגרת חיפושים של החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, איתרה החברה מסמכים שונים הנוגעים לרכישת הנכס על ידי לנציצקי. מבירורים נוספים שערכה, החברה גילתה שבתקופת מלחמת העולם השנייה האישה שהתה בצרפת, ולא ידוע מה עלה בגורלה עם סיום המלחמה. עם זאת, הנכס נותר רשום על שם "נחלת יהודה".

החברה פנתה אל החברה ופירטה בפניה את ממצאיה ודרשה את הנכס. מאחר ש"נחלת יהודה" סירבה, הגישה החברה תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בבקשה להכריז על הנכס כ"נכס של נספה השואה" ולהעבירו לידיה.

לטענתה, המשיבה הוקמה על ידי חנקין במטרה להחזיק קרקעות בנאמנות. מתחת למעטה הנאמנות, לנציצקי היא בעלת הזכויות האחרונה בנכס, כיוון שהיא שילמה את מלוא התמורה בעבורו, ולכל הפחות את מרביתה.

עוד נטען כי לאחר בירורים רבים, נמצא שלנציצקי התגוררה בצרפת בזמן המלחמה, ונספתה בשואה.

המשיבה התנגדה להעברת הנכס לידי המבקשת וטענה כי לא מדובר בנכס של נספה שואה. לטענתה, היא בעלת הנכס כאשר המבקשת לא הציגה ראיות מהותיות להוכחת הרכישה. עוד נטען כי גם אם לנציצקי חתמה על הסכם מכר, היא לא שילמה את עבור הנכס ולפיכך העסקה לא הושלמה.

בנוסף, טענו בחברה, לנציצקי לא נספתה בשואה, שמה לא מתועד במוזאון השואה בפריז, ואין לדעת מה עלה בגורלה. בהקשר זה המשיבה טענה כי איתרה עוד נשים עם אותו שם, כולל אישה ששרדה את המלחמה.

בנבכי ההיסטוריה

המבקשת הציגה מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובחו"ל על מנת לשכנע את השופטת גילה כנפי-שטייניץ בצדקת טענותיה. לאחר שעיינה במכלול הראיות שהוגשו ע"י הצדדים, השופטת השתכנעה כי "עולה מסכת קוהרנטית של עובדות המלמדות באופן מובהק כי לנציצקי אכן רכשה את הנכס".

השופטת הוסיפה כי חנקין רשם אותו בנאמנות עבורה ולפיכך נקבע כי היא "בעלת הזכויות האחרונה בנכס".

מכאן השופטת ניגשה לשאלת גורלה של לנציצקי. השופטת שטחה ניסיונות הצדדים להתחקות אחר האישה בנבכי ההיסטוריה, ולבסוף הגיעה למסקנה שמקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה בצרפת, ואכן לא ידוע אם נותרה בחיים בתום המלחמה.

לפיכך, הסבירה השופטת, חלה בעניין "חזקת הנספות" הקבועה בחוק, כלומר ההנחה היא שהאישה אכן נספתה בשואה.

מנגד, השופטת ציינה כי המשיבה לא הפריכה את הנחה זו, היות שלא הוכח כי לנציצקי נותרה בחיים לאחר המלחמה, ולכן מדובר ב"נכס של נספה השואה".

לנוכח קביעות האלה התביעה התקבלה והשופטת הורתה להעביר את הנכס למבקשת ולרשום אותו על שמה של ליבה לנציצקי. על פי החוק, נכסי הנספים מועברים ליורשיהם או מוקדשים למטרות סיוע והנצחה.

המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל.

***

הכותבת עו"ד שלומית שרייבר עוסקת בדיני מקרקעין

ב"כ התובעת: עו"ד אופיר פורת. ב"כ הנתבעים: עו"ד דניאל דן-גור

 

לפסק הדין המלא לחצו כאן

באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין 

** הכותבת לא ייצגה בתיק.

*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.