לועגים למציאות

אלבום הבכורה של הקליק היה מופת של מינימליזם רוקנרולי. האלבום השני, עם חיזוק בדמותה של הקלידנית רונה ורד, היווה פסגה מקומית של ניו ווייב אפלולי.

כעת, 32 שנה אחרי, יוצא לקליק אלבום שלישי - "אני לא בפסקול" - וכנראה רושם בכך שיא ישראלי על מרווח הזמן הכי גדול שחלף במחוזותינו בין דיסק אחד למשנהו. שיר הנושא של האלבום הוא יריית פתיחה בהולה וסוחפת. בניגוד לסאונד הרזה של האלבום הראשון, כאן אנחנו מקבלים סאונד סמיך ומחוספס - אך לא במובן הניו ווייבי. מתברר שהשלישי של הקליק הוא מבוסס רוק, ולא דומה לא לראשון ולא לשני. אלי אברמוב, אחד הגיטריסטים הכי יודעי דבר בארץ, אגרסיבי מבעבר אבל בכל זאת קולח, דחוס ודומיננטי כמו ג'וני ראמון ששב מעולם המתים. הבס של עובד אפרת, שתמיד היה מהודק ויצירתי - עובד חזק, ברוטלי ונוכח.

גם המתופף עודד פרח מצדיק את שמו ופורח כמחליף למתופף הכי כריזמטי ומעניין שהיה כאן, ז'אן ז'ק גולדברג המנוח, שלו גם הוקדש האלבום. דני דותן, שמה לא נכתב ונאמר עליו - עדיין אפקטיבי, אם כי בעיקר כשהוא לא צריך לשיר מלודיה, אלא להפגיז רצף מילולי במצלול הייחודי שלו. דותן, כותב מחונן, משתמש בעברית עכשווית שקל להבין.

חברי להקת קליק. קליקה למביני עניין

סאונד גאראז'

שלושה שירים מוצלחים - "המסיבה של ישראל", "משומש" ובעיקר "בין הקברים לפרברים" (שירים שחלקכם ודאי זוכרים מההופעות או מהמיני־אלבום מלפני עשור) - הוקלטו מחדש בסאונד לכאורה מחופף ומהדהד יותר שמאפיין את האלבום כולו. עם לכתו של גולדברג, הקליק אמנם איבדו את החתימה הסגנונית המובהקת שלהם, אבל הרוויחו במקום זאת סאונד גאראז'י יותר, ולפחות לחובבי הז'אנר, אלו חדשות מעולות.

זה אלבום של 12 שירים שהתכנים שלו הם אותם תכנים משנות השמונים: חששות מפני השתלטות חרדית וביקורת חברתית ארסית נגד הנעשה במדינה. כשליש ממנו רחוק מאוד מהרמה של רוב שירי הקליק, אבל בכל זאת ישנם עוד כמה שירים משמחים בארסנל. "מת להשתמט" חינני, "החוזה שלי עם הארץ" מציע מקצב פּאנק־פאנק לא מהיר ולא אטי, בדומה ל"המסיבה של ישראל", בתוספת סינתיסייזר מטעם אברמוב, ו"המנון למלחמה" מזכיר את נגיעות הסקא מאלבום הבכורה בליווי רעשי סינת' חלליים. וישנו גם "מזויפים" - שיר קטן שגונב את ההצגה עם אורגן אייטיז קודר ומקסים בחסות הקלידן גיל וינשטוק.

נישה על אי בודד

ספק רב אם אלבום כזה יוכל לעשות רעש ב־2015. כיום, מרוב נישות תרבותיות שלקליק היתה תרומה קריטית ביצירתן, אתה לא יכול להגיע לפסקול הלאומי עם פאנק קוצני. פאנק מסוג קוצני ב־2015 זה אוקסימורון, ולא משנה כמה תהיה מקושר לעורכים בעולם התקשורת, כמה תהיה מגניב על אמת, כמה פרסים קיבלת על ספרים שכתבת וכמה קרנות תומכות בסרטיך - זה ישר יקוטלג כנישה שחיה על אי בודד. צחוק הגורל הוא שדווקא בסיבוב הראשון של הקליק המיינסטרים היה הרבה יותר גמיש ופתוח ללהקות המייצגות תרבות נגד. אין מה לומר, הגולם קם על יוצרו.

כתרגיל מחשבתי, בואו נניח שהקליק היו משנים כיוון מוזיקלי והולכים על מה שנחשב לחוד החנית היום בתעשייה - מוזיקה בנוסח ההיפ הופ הקולאז'י של "טיילר, דה קריאייטור". האם אז הם היו מצליחים להיכנס לפסקול? נראה שלא. הקליק, כשמם, הם חבורה נפרדת שהיא קליקה למביני עניין. גם באלבום החדש תמצאו שלל שורות כמו "אני לועג למציאות שבה אתם חיים". ככה - בריש גלי, בשרבוב לשון מהמקפצה הכי גבוהה. ולכן אנחנו כל כך אוהבים אותם.

2. לפאז (דיסטורשן פרוותי) של אברמוב ב"המנון למלחמה" יש סאונד מוצלח של סקסופו.

3. כשדותן שר את "מת להשתמט" הוא נשמע ממש כמו לפני 35 שנה.