המדינה יכולה להוריד את מחיר הגז אבל זה לא בוער לה

אחת השאלות החשובות שאופפות את המתווה הממשלתי הצולע לפירוק דואופול הגז (נובל אנרג'י-דלק) היא האם תמחור הגז כפי שנקבע במתווה הוא התמחור הראוי למדינת ישראל. ומהו תמחור ראוי? התשובה המיידית לכך היא מחיר בו הצרכן הסופי - אזרחי ישראל - לא מסבסד את הספק, כלומר לא מאפשר לו לגזור על המדינה קופון על ידי קיבוע של מחיר מוגזם לגז הטבעי.

עד כאן זה נשמע סביר, הבעיה היא שמי שמייצג את הציבור ואמור לשמור עליו הוא בעל עניין בתמחור הגז: מאז מרץ 2011 חל על החברות הפועלות בתחום חוק ששינסקי, או מה שקרוי "מס רווחי יתר" שמוטל על חברת הגז. השורה התחתונה שלו היא שהמדינה אמורה לקבל מס בשיעור של קרוב ל־60% מכל מכסת גז שתימכר (שמורכב מתמלוגים 12.5% + מס חברות 26.5% והשאר מס ששינסקי של עד 23%), בין אם מדובר בגז שיגיע לחופי ישראל ובין אם מדובר בגז שיגיע ללקוחות זרים כגון כאלה שבמצרים או בירדן.

פרופ' ששינסקי. "לשמור שהמחיר לחו"ל לא יהיה נמוך יותר מאשר בארץ" | צילום: מיקי אלון

השאלה מהו המחיר הראוי לגז העסיקה את הצוות הבין־ממשלתי שישב מול חברות הגז ולא פעם הובילה למחלוקות עמוקות. אין מדובר במחיר הגז שמיועד לייצוא. מכיוון שהמדינה גוזרת 60% מס מכל מכירה, ככל שהיקף החוזים לשוק הזר יהיו יקרים יותר, הכנסות המדינה יהיו גבוהות יותר. נכון, "על הדרך" היזמים יגזרו קופון שמן, אבל מבחינת מחירי הייצוא בעלי המאגרים, המדינה ואפילו מתנגדי מתווה הגז עשויים להימצא באותו צד: אם יש לקוח זר שמוכן ש"יקרעו" אותו במחיר, מה זה משנה למדינה? לפי בנק ישראל (יוני 2013), היקף החוזים של מאגר תמר יגלגל עד שנת 2040 כ־127 מיליארד דולר של מס. אם מוסיפים את מזכרי ההבנות שנחתמו מאז מול מצרים וירדן מגיעים לסכום עצום של קרוב ל־200 מיליארד דולר במס.

מחיר משתנה

בנוגע למחיר הראוי למשק המקומי, העניינים כבר מתחילים להסתבך. לגז טבעי אין מחיר קבוע בעולם, ובניגוד למגזרי אנרגיה אחרים כמו למשל מחיר חבית הנפט, מחיר הגז נקבע נקודתית ביחס לכל מאגר, עלויות הפיתוח שלו והשחקנים בשוק. כך למשל, מחיר הגז (נכון לסוף מאי) בארה"ב נע סביב 2.85 דולר ליחידת אנרגיה. מחיר זה אינו קבוע ולמעשה כשהממונה על ההגבלים הפורש דיוויד גילה התחיל את הליך הסירוב למתווה הממשלתי מחיר הגז שם היה כ־4.12 דולר ליחידת אנרגיה.

במשרד האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה, שניהלו את המגעים בין המדינה ליזמי הגז, נתקלו בבעיה. ראשית, ההשוואה לארה"ב בעייתית כי שם יש שוק משוכלל עם כמה וכמה שחקנים, מה גם שמאגרי הגז הם בחלקם הגדול יבשתיים ונובעים משיטות הפקה אחרות (פצלים). אם לא די בכך, מחיר הגז באירופה (נכון לסוף מאי) הוא סביב 7.27 דולר ליחידת אנרגיה ואילו במזרח הרחוק הוא נע סביב 13 דולר. מחירים אלו כוללים עלויות הובלה ושינוע, מה שמשפיע גם על היקף החוזה. השורה התחתונה היא שקשה להשוות תפוח לתפוז ולכן המדינה החליטה, כדרכה, לא להחליט.

הביטוי בפועל לכך הוא שמשרד האוצר דרש שמחיר הגז יהיה סביב מה שמקובל בשוק, כאשר העוגן התמחירי יהיה מחיר חברת החשמל – הלקוח הגדול בשוק. העסקה האחרונה של חברת החשמל מלפני חודש בישרה על מחיר של כ־5.3 דולר ליחידת אנרגיה עם הצמדה של 30% בלבד למדד המחירים האמריקאי. ההצמדה המוזרה הזו נולדה במוחם של פקידי האוצר עוד ביוני 2012, כאשר מישהו חיפש עוגן מחירים שלא יזוז יותר מדי. וככה זה נשאר, למרות שינוים מפליגי לכת במחיר חבית הנפט. לעומתם, המועצה הלאומית לכלכלה (שעובדת בכפוף למשרד רה"מ) ומשרד האנרגיה נטו להשאיר את התמחור ביחס לממוצע העסקאות הקיים במשק. זה על פי דיווחי חברות הגז מגיע לכ־5.5 דולר ליחידת אנרגיה. הפער נראה שולי אבל לאורך זמן ולאורך כל העסקאות מדובר בתשלומי עודף לחברות הגז בשווי מאות מיליוני דולרים.

יבריחו משקיעים

פרופ' איתן ששינסקי, מי שעמד מאחורי הוועדה להעלאת המיסוי על הגז, אומר ל"כלכליסט" שקיים חשש כי מחירי הייצוא יהיו נמוכים ממחיר הגז בשוק המקומי. "חשוב לשמור על אפשרויות היציאה של כל החוזים כדי שלקוחות קיימים יוכלו לרכוש גז מספק חדש. הדבר השני הוא לשמור שמחיר העסקאות לחו"ל לא יהיה יותר נמוך בישראל. ברגע שעשית את זה תוכל לרסן את המחיר המקומי". ששינסקי סירב להתייחס לתמחור שאותו קבע הצוות הבין משרדי מכיוון שהנושא עשוי להשתנות במהלך השימוע.

השאלה הגדולה היא האם אפשר היה להוריד את המחיר הקיים, כלומר מתחת אפילו לרף של 5 דולר? התשובה היא כנראה שכן. בעת עבודת ועדת ששינסקי נקבעה ליזמים תשואה של כ־18% על פיתוח המאגר, וגם זה לאחר הקלות שונות במיסוי. הבעיה היא שבדיוק במועד בו אושר בכנסת חוק ששינסקי מובארק נעלם, ויחד איתו הגז המצרי. ההכנסות של שותפות תמר השתפרו בצורה משמעותית ולו בשל העובדה שכל חוזי הגז שהיו מול הספק המצרי התגלגלו אליהם.

ההערכות השמרניות במשרדי האוצר והאנרגיה הן שהיה ניתן להוריד את מחירי הגז לפחות ב־10%–15%. כלומר אולי אפילו לאזור ה־4.8 דולר ליחידת אנרגיה. היקף ההכנסות העודף החדש מחוזי הגז המצרי היה משאיר את התשואה של מאגר תמר על כנה, והמשק היה מרוויח מחיר גז נמוך, שהיה מוביל למחיר חשמל נמוך ולירידת כלל המחירים במשק. חלק מהמומחים הזרים הצביעו על אפשרות לתמחר את הגז בכ־3–4 דולר ליחידת אנרגיה.

אז למה לא עשו את זה? באוצר טוענים שהחלת מחיר שכזה היתה גורמת לפתיחת חוזי גז או לחילופין להברחת משקיעים זרים שאמורים לרכוש את מאגרי הגז מידי נובל ותשובה במחיר נמוך מדי מכדי שתהיה כדאיות כלכלית לפיתוח. עוד הסבירו שם שמי שרצה לקנות את המאגרים (אדיסון) הזהיר שמחיר נמוך מדי לגז יוציא אותם מהמשוואה של רכישת מאגרי הגז שתשובה אמור למכור. במשרד רה"מ לא רצו לזעזע יותר מדי את השוק כך שנובל אנרג'י האמריקאית לא תסכים למתווה ואילו בחברת החשמל, הלקוח הכי גדול של הגז, בכלל אדישים – עלויות הגז מכוסות להם בתעריף, וככל שזה עולה תעריף החשמל יעלה. והאזרח הקטן? הוא נאלץ להסתמך על משרדי הממשלה שישיגו עבורו "דיל טוב", וזאת מבלי להחשף לפרטיו.